“הילה העליון אישה, חוקרת מגדר ומאומצת בעצמה בחרה להביא לנו את סיפור האימוץ ממבט נשי.

באמצעות מחקר עומק ותיאור סיפורי חיים של מאומצות מביאה הילה את קולן הכואב, המושתק, הנאלם והאותנטי ביותר של אותן נשים.

קריאת הספר(חוברת) המועט במילים אך עשיר מאד ברגשות, תחושות והבנות ביחס לנושא האימוץ ונשים מאומצות.

משפטים כמו: "ילדים לא מוצאים בפח הזבל","אם תלכי ממני עוד פעם אני אמות" ותיאורים מכמירי לב ומדממים נמצאים בספר לרוב.

הספר מחולק לחמש פרקים המלווים את המאומצת לאורך שלבי החיים והצמתים המשמעותיים בחיי האימוץ ( ילדות, בגרות, פתיחת תיק האימוץ, המפגש עם האם הביולוגית, הורות )

יש לי עם זאת ביקורות ביחס לספר והוא ממבט של ילד, גבר מאומץ:

1. יכולתי להזדהות לגמרי עם סיפורי החיים של אותן נשים מאומצות , אותן חוויות שהן עברו, הרגשות ,המחשבות אין בהן דבר השונה מהמחקר ביחס לאימוץ או הניסיון להראות את אותן נשים במבט מגדרי, בכך הספר לא מביא שום ידע נוסף או נקודת מבט נשית אחרת מסיפורי אימוץ של בנים.

2. הניסיון להכניס בכוח פרשנות ,תפישה מגדרית להגדרה של אותן נשים 'ילדות מאומצות' ולא בחירה במושג נשים מאומצות
הוא לדעתי מוטעה.

השימוש במושג 'ילדות מאומצות' איננו בגלל הדרת נשיותן אלא בגלל היות האימוץ לעולם הוויה של שבירה ופגיעה שמבטא המושג 'ילדה' 'ילד' ועל כן נעשה שימוש במושג 'ילדות מאומצות' הבא לתת את המשמעות של הפגיעה, לעתים חוסר האונים והשבריריות של ה'עצמי' .

3. הפרק היחיד שעוסק בהבדלים מגדרים הוא הפרק האחרון בו עוסקת החוקרת בתיאור הנשים כאמהות בעצמן ועל היחס שלהם עם היותם אימהות טבעיות לילדים , או בשפתה של אחת הנשים להיות אימא לא של 'ילד ציבורי'.

ספר חשוב מאד לקריאה לעוסקים בטיפול מאומצים הורים וילדים ובזה עיקר חשיבותו.”