"הסיפור על הילד שהביט בשמים ושאל, ´אבא, הירח - פרסומת של מה הוא, בעצם?´ הוא אלגוריה למה שקרה ליחס בין האדם לטבע בעידן התבונה המוצרנת".
"האינדיבידואל במלוא התפתחותו הוא שיאה של החברה במלוא התפתחותה. האמנציפציה של האינדיבידואל אינה אמנציפציה מן החברה, אלא הצלתה של החברה מאטומיזציה, מהתפרקות לפרודות שעלולה להגיע לשיאה בתקופות של קולקטיביזציה ותרבות המונים".
המסורת התרבותית במערב ראתה בתבונתו של האדם מאפיין המבדיל אותו משאר בעלי החיים מעלהו למדרגה גבוהה יותר של קיום. מקס הורקהיימר מתאר בספר זה תהליך תרבותי היסטורי שבמהלכו התבונה האנושית משילה את מחלצות האדנות ולובשת אתדמותו של כלי בשירות גורמים זרים. מושג התבונה ציין פעם את הכושר האנושי להשיג מבנה המציאות בכללותו, מבנה שגלומה בו מערכת אובייקטיבית הייררכית של ערכים ותכליות המצביעה על דרך החיים הראויה ליחיד ולחברה. לפי הורקהיימר, מושג זה הולך ומתרוקן מתוכנו ומתחלף במושג תבונה אינסטרומנטלית, אשר תפקידה מוגבל להערכת התאמתם של אמצעים למטרות נתונות, ואין בסמכותה לפסוק בדבר ערכן של המטרות עצמן. כך הופכת התבונה, ויחד עמה גם כל מערכות החיים התבוניים של האדם, לאמצעי לשירותן של מטרות הנקבעות להן מבחוץ.
מקס הורקהיימר (1973-1895) נודע כמייסד אסכולת פרנקפורט הניאו-מרקסיסטית, שהשפיעה רבות בתחומי מדעי החברה, ההגות הפוליטית וביקורת התרבות. מספריו: השקיעה, ראשיתה של פילוסופיית ההיסטוריה הבורגנית, ודיאלקטיקה של הנאורות (יחד עם תיאודור אדורנו).
צבי רוזן הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספרים עולמו הרוחני של קרל מרכס: מרכס וברונו באואר (1974); (1978) Moses Hess und Karl Marx; (1995) Max Horkbeimer.