אני רואה אותו משחק בגינה הציבורית, מסתחרר לו בקרוסלה, מנופף בידו וצועק, "אמא!" אני אוחזת בידו בדרך לגן, מהדקת את הכיפה לשערותיו, מנשקת את לחייו הוורדרדות ומשגיחה שלא יפיל מידו את תיק האוכל. אני מרגישה את חום גופו כשהוא נצמד אלי, מתרפק בחיקי, מספר לי מה למד היום בגן. אני יושבת מודאגת ליד מיטתו כשהוא קודח משפעת, בעלי עומד בצד וקורא תהילים וזה מפחיד אותי. הוא הבריא, כמובן. השם עזר, לדברי בעלי שהתחרד, השם עזר למרות שאני לא חזרתי בתשובה. אבל אם אני לא אחזור בתשובה, השם יעניש אותי קשות.
אני מתבוננת באנשים במטוס, מקנאה במי שמסוגל לשקוע בקריאה או לשוחח עם שכן. איני מוצאת מנוחה נכונה. המרווח בין השורות קטן מדי, נעליי לוחצות מדי, קר לי ואני זקוקה לנחמה של שוקולד, מנסה להרגיע את עצמי בתסריט שהכנתי – נוסעת לווינה, פוגשת חבר למחשב, אהבת בזק. הריון. ילד. כמיהת חיי מאז שאורן נעלם.
קולו של הקברניט חודר בעד הרהוריי, "מזג האוויר צפוי להיות נאה, הטמפרטורה בצהריים תגיע ל- 21 מעלות."
"וינה מאירה היום פנים לתיירים," מעירה בנועם שכנתי כסופת השיער למושב. "לא תמיד זה כך."
"ברור," אני עונה לה לקונית בשפתה, גרמנית, בלי להודות, שאין לי שום כוונה להיות תיירת.
אני מתבוננת בתמונה ששלח לי לפני שבועיים. פנים מלאי הבעה. יפה, מבט אינטליגנטי, עיניים כחולות, גדולות וחודרות.
גבריאל מילר.
כשהתחלתי את ההתכתבות בפורום לנושאים רוחניים של אתר אוסטרי, עשיתי זאת במכוון. חיפשתי בן זוג בווינה. גוי. בעלי לא הותיר לי ברירה, לאחר שחטף את הילד שלנו וברח לארצות הברית. חמש שנות חיפושים לא העלו דבר. אם לא אחזור בתשובה כמוהו, אמר לי, יברח ויותיר אותי עגונה. לא האמנתי לו ולא חשדתי, שהוא ייקח אתו את אורן.
מי יודע, אם הוא לא שינה זהות, התחתן והביא לעולם ילדים נוספים.
למען האמת, זה בדיוק מה שאני עומדת לעשות. גבריאל לא יודע שאין לי גט. לא יודע שיש לי ילד. בעצם, אין לי ילד. היה לי ונעלם, בגיל ארבע.
עכשיו אורן בן תשע. אביו ודאי שינה את שמו לשם חרדי. משה, או אברהם? לבטח אינו לובש ג`ינס כחולים וחולצות צבעוניות כמו שנהגתי לקנות לו. בדמיוני הוא לובש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה עם ציצית שמציצה מתחת, כיפה שחורה גדולה ופאות מסולסלות, רכון על ספר תורה ומקבל מדי פעם הצלפות ממלמד חמור פנים, כשאינו מרוכז בשיעור. רעד עובר בי.
נסי שוב, יעצו לי. תשלחי עוד בלש לניו יורק, שיחפור עמוק בקהילת סאטמר. הרי ברור שבתוכם נטמע. ידוע שהם עוזרים לחוזרים בתשובה לחמוק ממשפחותיהם החילוניות. פעמיים הפעלתי משרדי חקירות בניו יורק. כל חסכונותיי התאיידו במימון החיפושים שעלו בתוהו. בהתחלה, הרבנות בארץ ניסתה לעזור והפעילה אנשי קשר. אלינור בראל, תיק עגונה מספר 350241. המשטרה נכנסה לעובי הקורה מיד לאחר החטיפה והוציאה צו הסגרה נגד ראובן בראל. מה שגרם לבעלי להתחפר עמוק יותר בקרב הקהילה החרדית.
"צר לי," אמר אב בית הדין הרבני. "כל עוד הוא לא נותן לך גט, את עגונה ואסורה לכל אדם."
כלומר, רק הוא רשאי על פי ההלכה לעשות חיים, חשבתי. וגם לעשות ילדים שלא יהיו ממזרים.
"אתה רוצה לומר שאף פעם לא יהיו לי ילדים אחרים," שאלתי את הרב. המבט הכואב שהחזיר לי העיד שהוא משתתף בצערי בכנות.
"תתפללי לשם, המתיר עגונות," ענה.
חמש שנים התפללתי.
"אם תלדי ילד מגוי, הוא לא יהיה ממזר," יעצה אמי, שככל האימהות יש לה ידע נסתר השייך לאימהות באשר הן. אלא שלא היה זה ידע נסתר, בן-דודה החרדי, טוען רבני, גילה את אוזנה.
לאן ההלכה דוחפת אותנו. ללדת לגוי כדי שהילד יהיה יהודי כשר.
הרעיון לחפש לי בעל באוסטריה גם הוא של אמי, ילידת וינה.
"חמש שנים את חיה פה בהמתנה, שיאתרו את הבעל, שיופיע מרצונו הטוב, שיקרה איזה נס. שני קשרים רציניים עם גברים שרצו להקים איתך בית הסתיימו בגלל שאת מסורבת גט. גם את לא רוצה ללדת ממזר. את בת שלושים, זה הזמן לעשות ילד נוסף. גם אם יום אחד תמצאי את אורן, לא בטוח שהוא ירצה קשר עם אמא חילונית ואולי יתייחס אלייך כאל מצורעת. כדאי שתתחילי לחפש בן זוג בחו"ל ורצוי באוסטריה."
באין שום אפשרות טובה יותר, נכנסתי לפורום. מישהו דיווח על תחושה אינטואיטיבית שהתגשמה. אחד סיפר ששבוע לפני שנסע עם אשתו לטיול, הייתה לו תחושה שהיא תיפגע בתאונה. הוא התעלם, ולזוועתו היא נהרגה. בהמשך הצטרף לחוג של הקשבה לאינטואיציה. בדיוק החוג שעברתי בתל אביב. החלפנו חוויות שהפכו למיילים מחוץ לפורום, כעת באנגלית, מה שהקל עלי, כי לא נצרכתי לשבת עם מילון פתוח. בהדרגה גילינו לא מעט נושאים משותפים, הומור משותף וכמיהה לאהבה וילדים.
כל ערב הייתי פותחת בשקיקה את תיבת הדואר הנכנס וקוראת מכתב. לפעמים חיכה לי שיר שכתב, שבר מחשבה, הרהור ארוך או השתפכות. בכל מקרה – טקסט מהלב.
פלא. איך יהודיה מישראל ונוצרי פרוטסטנטי מווינה מוצאים שפה משותפת שכזו!
"הדת חסרת משמעות בעיניי," כתב לי. "כל אחד מאיתנו הוא ניצוץ אלוהי. ייתכן שנועדנו לעבור את מסלול החיים רב התהפוכות רק כדי להיפגש."
פחדתי לבקש את תמונתו. חששתי מניפוץ החלום. אולי גם הוא חשש, שֶכן עברו חודשיים עד שהחלפנו תמונות דרך המייל. מיד אחר כך התחלנו לדבר בטלפון, חצי שעה מדי ערב. אז נודע לי שמו האמיתי: גבריאל. דיברנו על אמנות, נושא ששנינו אוהבים. "על מה שמעבר לחושים יותר קל לי לכתוב מאשר לדבר," אמר.
לאחר שבועיים הציע לי לבוא אליו. "אני לא יכול לעזוב את העבודה, זה אמצע הקיץ, שיא הלחץ ואני צריך לארגן תערוכה חדשה." הוא שימש כאוצֵר במוזיאון לאמנות מודרנית.
"אשלח לך כרטיס, תבואי לשבועיים," הציע בהיסוס. ההיסוס היה על השבועיים. הרי במכתבים דיברנו על חמישים שנה יחדיו.
ליתר ביטחון ארזתי בגדים לחודש. כמורה בתיכון הייתי אמורה להיות בארץ בתחילת ספטמבר.
כעת, בין שמים לארץ, אני חשה יותר נוטשת מאשר נוסעת לקראת מטרה, חסרת מנוחה, נושכת את שפתי התחתונה. זרועי נוגעת בכסופת השיער לידי ואני מתנצלת, "אנטשולדיגן זי ביטה."
"גרמנית היא לא שפת אם שלך, נכון?" היא שואלת בחביבות.
"אמי נשואה לאיטלקי, לכן לא דיברו בבית גרמנית. למדתי ארבע שנים במכון גֶתה בתל אביב."
"אם אמא שלך מווינה, ודאי ביקרת בה פעמים רבות," היא מנחשת.
"ממש לא. הייתי בה פעם אחת בגיל שמונה-עשרה. מאז לא יצאתי מהארץ."
"איך זה יכול להיות?" היא מתפלאת, "הישראלים טסים לחו"ל כל הזמן!"
לא עולה על דעתי לספר לה, שבמשך חמש שנות חיי עם ראובן קרסנו תחת עול המשכנתא ואחר כך כל החסכונות שלי הושקעו בניסיונות לאיתור בני החטוף. לבסוף נאלצתי למכור את הדירה כדי לסלק את יתרת המשכנתא ולכסות חוב של בעלי הפזרן. האמת היא, שעם אחד החברים שלי קפצתי לשבוע לתורכיה, אך משום מה לא החשבתי זאת כנסיעה לחו"ל. בשבילי חו"ל זו אירופה הקלאסית, עליה קראתי הרבה, נשמתי את אווירתה וספגתי את ניחוחה באמצעות אלבומי האמנות שגודשים את בית הוריי.
אוסטריה. המקום שבו חיו מוצרט, שטראוס, מאהלר, סטפן צווייג, קאפקא ורבים אחרים. וינה. העיר ספוגת התרבות. קולה של אמי מהדהד במוחי, "וינה, בירת האופרה של אירופה."
ניסיונה להקנות לי תרבות וינאית לא צלח בידה. באופרה היחידה שביקרתי, בגיל שתים-עשרה, שאלתי מתי יסתיימו השירים ותתחיל ההצגה. מאז לא דרכה רגלי בבית האופרה, פרט שכמובן לא ציינתי בהתכתבות עם גבריאל.
ארוחת הבוקר מפיגה לרגע את המתח שלי. אני שמה לב, שכמוני, שכנתי למושב מתעלמת מהעוגה היבשה במגשון ומרגישה צורך לספר לי על ביקורה בארץ. פתאום היא מתנצלת ומציגה את עצמה, "הלן".
"אלינור," אני מושיטה ידי באלכסון.
"את... נשואה," היא שואלת בהיסוס, מבטה מחפש טבעת על הקמיצה.
"גרושה." בישראל כתבו בעיתונים על העגונה אלינור בראל, אבל בווינה לא שמעו עלי. תמונתו של גבריאל נשארה על המגש ואני משפילה עיניי לעברה.
"מי הגבר בתמונה?"
אני מכחכחת בעצבנות. האוסטרים לא ידועים כחטטנים.
"מכר ותיק שלי, הוא ביקר בישראל כמה פעמים והציע להראות לי את וינה."
אילו היא רק ידעה מה אני מסתירה ממנו.
אילו רק ידעת, מה הוא מסתיר ממך, היתל בי הגורל.
"אפשר לראות?" שאלה, מביטה בסקרנות בצילום הקטן.
באי רצון אני מושיטה לה את תמונת הפספורט. היא לוקחת את התמונה ומביטה בה בעיון מבעד למשקפיים כסופים.
"ד"ר גבריאל מילר," היא קוראת בהערכה.
אני כמעט משתנקת. "את… את מכירה אותו?"
"כל אחד שמע על גבריאל מילר, מנהל מוזיאון לודוויג לאמנות מודרנית."
"מנהל מוזיאון? הוא אוצֵר במוזיאון. האוצר הראשי."
"הוא לא סיפר לך? זה שנתיים הוא מנהל המוזיאון. אני לא זוכרת מה הוא עשה קודם לכן, ייתכן שהוא היה אוצֵר, אבל נדמה לי שקראתי שהוא ניהל מוזיאון לאמנות מודרנית בברלין."
היא מושיטה לי את התמונה. אני מייגעת את מוחי בשאלה, מדוע לא סיפר לי שהוא מנהל המוזיאון.
"גבר מקסים," היא אומרת. "לא ידעתי שהוא ביקר בישראל. איך הכרת אותו?"
"הוא מכר של המשפחה," אני מגמגמת. איך שקר גורר שקר.
"את תיהני בווינה," היא מוסיפה בלי לחשוד. "אם יש מישהו שיכול להראות לך את וינה ולספר על התרבות וההיסטוריה שלה, זה האיש. יפה מצידו שהוא מוכן להקדיש לך מזמנו היקר. אני מתארת לעצמי שההורים שלך אירחו אותו בצורה יפה בישראל, וככה הוא גומל להם."
"נכון…. נלוויתי אליהם כשלקחו אותו לטיולים."
"זה בטח היה מזמן, לפי התמונה."
"מה את מתכוונת?"
"את יודעת, הוא לא כל כך צעיר כפי שהוא נראה בתמונה."
"הוא בן ארבעים, לא?" הרי הוא כתב לי את גילו.
"הוא אכן נראה טוב, ראיתי אותו פעם באופרה, אבל הוא לא בן ארבעים. בעיתון היה כתוב שהוא בן ארבעים ושמונה. אוהבים לכתוב עליו מפני שהוא גבר פנוי, נאה ומשכיל מאוד, ומדי פעם מצלמים אותו עם אישה נאה בהצגה או בקונצרט."
החבר שלי לעט, הנשמה הקרובה, ששטח בפני את ליבו ונפשו ודיבר על כנות כחיבור מובן מאליו בינינו, הפחית שמונה שנים מגילו ושיפץ כלפי מטה את עיסוקו. מדוע?
תחשבי, אלינור, הרי גם את מסתירה דברים. אילו היית יודעת מראש שהוא מבוגר ממך בשמונה-עשרה שנים, היית ממשיכה להתכתב איתו? היית חושבת עליו כעל מועמד לנישואים? לא. את הזיוף בגיל יכולתי להבין.
אבל למה לא סיפר שהוא מנהל המוזיאון? האם הוא חשש שתוארו הרם יבהיל אותי?
אהה, אני תופסת. הרי כשהתחלנו להתכתב השתמשנו בכינויים ולא חשפנו שום פרט מזהה מחיינו. לו היה מספר לי שהוא מנהל מוזיאון, מיד יכולתי לברר מיהו. אין כל כך הרבה מוזיאונים בווינה, שמנהל אלמן בגיל ארבעים. הרי רק לאחר שהחלפנו תמונות גילה לי את שמו האמיתי, וכמוהו גם אני. ייתכן גם שלא נעים לו שיידעו, שמנהל המוזיאון הכיר את אשתו דרך האינטרנט. אני שוקעת בהרהורים. לא רע להיות אשתו של מנהל מוזיאון, למקצוע כזה מתלווים כבוד ומשכורת נאה, לבטח יותר מאשר אלה של אוצֵר במוזיאון.
אל תיחפזי, אלינור, העובדה שהוא נראה כה מושך בצילום ונשמע טוב בטלפון עוד לא מבטיחה שתרצי אותו.
אבל זכר המיילים המשתפכים והכנים הנוגעים ברגשות עמוקים ובסבל שעבר, בכמיהה לקשר, מגרה את דמיוני להמשיך להתפרע. מאה פעמים חיבקתי אותו, חמישים פעם התעלסתי אתו ועשרות פעמים קיבלתי ממנו את הטבעת, כשאני עונה "הן."
"להורייך יש קשר לאמנות?" שואלת הלן, מפריעה לי בדיוק באמצע טקס הנישואים הדמיוני.
"הם מתעניינים באמנות מודרנית," אני עונה במהירות, ככל שרמת הגרמנית שלי מאפשרת. "הם נסעו הרבה לווינה ולברלין והכירו אותו דרך מכרים משותפים," אני מוסיפה בחצי פה, תוהה לכמה שקרים יגרור אותי השקר הראשון, שנולד בדיוק מהסיבה שסירבתי לקיים מצוות, אם כי ודאי לא כאלה שדורשות יושר והגינות.
אני סולחת לך, גבריאל, על השקרים. נראה שכולם מייפים הרבה ומשקרים מעט כשזה מגיע לצורך להכיר בן זוג. האמת תתגלה לשנינו עוד מעט. אין כמו פגישה של ממש, שמסירה את המחיצות ומוחקת את העמדת הפנים. מיילים, שיחות נפש, אפילו תמונות – כולם יכולים לזייף. כבר שמעתי על זוג שהתכתב באינטרנט חצי שנה, החליף תמונות וקיים אינספור שיחות בטלפון, תסריט האהבה התממש ותפס תאוצה ויום אחד הגבר ארז מזוודה ונסע לאמריקה, לפגוש את חברתו למקלדת. ובכל זאת, קשר ארוך טווח לא יצא מזה, רק רומן קצרצר שסופו ידוע מראש.
שכנתי שבה לעיין בעיתון ואני שבתי להתבונן במסך העננים שחלפו מתחת למטוס. ברכיי רועדות ללא הרף ולא מקור. מוחי מבולבל מתרחישים שחלקם חיוביים וחלקם מפחידים ושוב אני נעה בין הלא נודע שמצפה לי ברגע שהמטוס ינחת לבין הלא נודע הקשור באורן.
אני מנסה לתרגל חשיבה חיובית וגורלו של בני בקרב חסידי סאטמר משתלט עלי. כמה נורא שאינו גדל כאדם חופשי בישראל וצועד בנתיב המוכר כל כך – טענות על בית הספר, קיטורים על הצבא, מסע לדרום אמריקה ואולי למזרח, אוניברסיטה, התאהבות. במקום להתמודד עם העולם המודרני, הוא עוטה שחורים, רכון על ספר גמרא, נושא לו נערה צעירה לאישה בשידוך. לעולם לא ייהנה מסֵפר הרפתקאות או סיפור בלשי, לא יראה סרטים ולא ישמע מוזיקה. אם נישואיו יהיו קשים חלילה, הוא ימשיך ללמוד גמרא, להתפלל ולעשות ילדים. כאשר ילדיו ישאלו אותו איפה סבתא, הוא יספר שאביו החכם ניתק איתה כל קשר מפני שהיא מחללת שבת ולובשת בגדים לא צנועים. ואולי יספר להם שאמו מתה. הכי פשוט. אולי יצביע על אשת אביו החובשת פאה כעל סבתם היחידה, סוגר עלי את הגולל ומרחיק אותי מעולם החיים.
אמי צדקה. אם אני משתוקקת לילד, עלי להינשא לגוי. נכון שזה לא הוגן להעמיד פני גרושה, אבל מה אכפת לגוי מדקדוקי העניות של הרבנות שאינה מתירה עגונות, ומה עניינו אם אי שם באמריקה חי גבר עבדקן שפעם היה בעלי? בכל מדינה מתוקנת נישואים של בני זוג החיים בנפרד מתבטלים מאליהם לאחר כמה שנים. באוסטריה הנישואין בטלים שלוש שנים לאחר שאחד מבני הזוג נעלם בלי להשאיר עקבות.
גבריאל משתוקק לילדים, הוא כתב לי באופן מפורש וזה מסביר מדוע הוא מחפש אישה צעירה. אבל את העובדה שהוא מבוגר ממני בשמונה-עשרה שנים לא לקחתי בחשבון. כשאהיה בת ארבעים הוא יהיה בן חמישים ושמונה. לא נורא. אבל כשאהיה בת שישים ושתיים, הוא יהיה בן שמונים. הצילו.
אני כובשת אנחה. הרבה שטויות עשיתי בחיי, אבל לטוס לבליינד דייט עוד לא עשיתי. ולגלות שהפגישה מבוססת על שקר עוד לא גיליתי.
אני מלכסנת מבט לעבר הלן. זה עולה לי בעוד שאלה חטטנית.
"מה המקצוע שלך, אם מותר לי לשאול?"
"מורה למתמטיקה," אני עונה, ומוסיפה בהיסוס, "אני שוקלת הסבה מקצועית. זה לא היה כל כך מעניין ללמוד מתמטיקה ועוד פחות – ללַמד."
"אז למה לא פרשת מהמקצוע קודם לכן?" היא חוקרת.
מה אענה? שלקראת סיום התואר הראשון נישאתי לראובן והתחלתי לעבוד כמורה, כשאני משלימה תעודת הוראה, תוך פחות משנה ילדתי את אורן, ואז נתתי שיעורים פרטיים בזמן שאורן ישן. בהמשך ראובן חזר בתשובה והתחרד, כשהוא מקדיש יותר זמן לגמרא ופחות לעבודה כסוכן מכירות של מחשבים, ואז לבטח לא יכולתי לחשוב על הסבה מקצועית.
"כי קנינו דירה ונזקקנו לכל הכסף שיכולנו להרוויח," אני עונה. "אחר כך התגרשתי, ושוב הייתי זקוקה לכסף. אבל אחרי הגירושים למדתי בערב ציור וזה כמה שנים אני מציירת בזמני הפנוי."
"אם את מציירת, ד"ר גבריאל מילר יוכל לפתוח בפנייך דלתות רבות. הוא ימצא גלריה שתציג את הציורים שלך."
אינני בטוחה שהייתה חוזרת על דבריה לו ראתה את ציוריי. מעטים התלהבו מהם. אבל אני אוהבת את ציוריי למרות או מפני שיש בהם פשטות ונאיביות, צבעים זורחים ושמחים ושום תחכום שמתחבר לאמנות מודרנית.
"אני עדיין לומדת," אמרתי, חשה את ההקלה שמעניקה הכנות, כשלא צריך לשקול מה להסתיר, מה לעוות ומה ליפּוֹת.
"את נחמדה," היא מציינת בהערכה גלויה. "חבל שאת יהודיה. לאחותי יש בן גרוש שלמד מתמטיקה ומחשבים ועובד בחברת תוכנה, וגם הוא מצייר בשעות הפנאי. היית מוצאת חן בעיניו. בכלל, האוסטרים אוהבים שיער כהה, עור שחום ועצמות לחיים גבוהות."
אני מחייכת אליה בתודה, מודה לאבי האיטלקי, ממנו ירשתי את האיכויות האלה. מאמי ירשתי עיניים כחולות וגזרה דקה.
"את בטח לא תסכימי להתחתן עם נוצרי," היא ספק קובעת ספק שואלת.
"אין לדעת," אני מתחמקת, ספק אומרת אמת, ספק שקר.
"כשהייתי צעירה," עיניה מצטעפות בנוסטלגיה, "סבתא שלי סיפרה שבתקופה של הקיסר פרנץ יוזף הרבה מאוד יהודים המירו את דתם כדי לקבל עבודה בשירות המדינה ולהתקבל בחברה. נשים נוצריות העדיפו בעלים מבין היהודים המומרים, משום שהיו ידועים כבעלים נאמנים שאינם שותים ואינם מזניחים את ילדיהם, כמו שהיה נהוג בחברה הנוצרית."
אני שותקת והיא ממשיכה.
"בן אחותי מאוד בררן, הוא התחתן לראשונה בגיל שלושים והתגרש כעבור שנה. עכשיו הוא בן שלושים ושלוש ומחפש אישה עם ראש ריאלי ונשמה של אמן, הוא אומר."
היא פותחת את ארנקה ושולפת כרטיס ביקור של בעלה.
"זה הטלפון שלנו. אנחנו גרים באזור 19 בווינה. אשמח אם תבקרי אותנו."
אני לא מתחייבת. מבט עצבני על השעון מראה שאנחנו מתקרבים ליעד. עוד חמש מאות קילומטר, עוד שלוש מאות תשעים ואחד.
מתרגשת. פוחדת. כל כך הרבה מוטל על חודה של פגישה, הסיכוי שלי לאהוב, להקים משפחה, להיפטר מהרחיים של העגינות, ממורא הבדידות, מתחושת הקורבן, ממבטי הרחמים.
הפסיקי, אלינור, איך תיראי בעיניו אם תעמדי מולו רועדת מהתרגשות, נושפת ומגמגמת?
אבל מה אם פניו קמוטים וצהובים ושערו דליל וריח פיו דוחה וצווארו מדולדל וכרסו בולטת וגופו רופס ובכלל, מין נודניק כזה שיזכיר לי את סבא שלי? זו בהחלט אפשרות שנתתי עליה את הדעת. במקרה כזה אפגש אתו בצורה ידידותית, נלך למסעדות, נטייל קצת בעיר, שיחות על אמנות והביתה. שום כלום.
ושוב אתחיל הכל מהתחלה, מנקודת אפס.
גבריאל ואני דיברנו, כמובן, על האפשרות שהדייט שלנו לא יניב התאהבות. שנינו כבר לא ילדים, אנשים מפוכחים. למעשה התלוצצנו, כי לא האמנו שתרחיש כזה אפשרי. במכתבים נרקמה בינינו אינטימיות נדירה. אני נזכרת במכתב השלישי שכתב לי. למדתי אותו בעל פה.
"נשמה יקרה, אני יושב ליד החלון, מתבונן בשקיעה הסגולה וחושב עלייך. כתבת שאת מאמינה שנשמתך מובילה אותך למקום שאת אמורה להגיע אליו, ולכן גם כשאת עוברת משברים, את יודעת שיש להם מטרה. ואוסיף על כך, שהחיים לא נועדו לסבל. הפסוק "בזיעת אפיך תאכל לחם" מלמד אותנו ליצור ולא לאכול לחם חסד. היצירה היא תכלית החיים, היא הבריאה. כולנו בוראים - את מערכות היחסים שלנו, את תוצרי העבודה, אפילו את מצב רוחנו. תנאי החיים לא מכתיבים את התגובה שלנו. להפך. אם יוצאים מתוך גישה חיובית, מקבלים משוב חיובי. אם קורה אסון, לא חייבים להתאבל כל הזמן. מי שהשמחה היא נר לרגליו ייאחז בה גם ברגעים הקשים. מי שמאמין שהוא מעצב את חייו מבין שהקשיים זמניים ותכליתם להוביל למקום של שמחה ויצירה."
כבר שנים שאני לומדת ומתרגלת כל מה שקשור בכוח הפנימי, בחשיבה חיובית ובאינטואיציה, אך עד גבריאל לא נתקלתי באנשים שיישמו את השיעור בצורה מלאה. עשר שנים הוא היה נשוי לאישה שאהב, ותאונת דרכים כרתה את האושר באחת. אחר כך פגש נשים רבות אך לא חווה אהבה. "נשמה תאומה שלי," כתב במייל האחרון שהדפסתי, "אותך אני אוהב. נכון שמפגש פנים אל פנים יקבע לאיזה כיוון תזרום האהבה, אם היא תישאר בגדר מילים, או שתהפוך לתשוקה של הבשר ולאיחוד מלא."
המטוס מתחיל להנמיך. מהדקים חגורות. אני מתכווצת בחרדה. טיק עצבני בעיני הימנית מזכיר לי שאני במתח היסטרי. זה קרה לי בעבר, לאחר שבני נעלם. תוך חצי שעה יתברר לי אם יש סיכוי שמצאתי חבר לחיים. אני זקוקה לו באופן נואש ואיני יכולה להתכחש לכך. אני מרגישה כמי שצועדת על חבל מתוח באוויר, משתמשת במסכת של שקרים כמו במוט מאזן, מוכרחה להסתיר ממנו חלק חשוב מעברי כדי להגיע בשלום לצד השני ולבנות חיים משותפים. שרק לא אמעד. שרק יושיט לי יד כשאני צועדת מעל התהום.
ויש תסריט אחר, לא פחות גרוע. במשוואה יש שני חלקים שווים. מה יקרה אם הוא ימצא חן בעיניי, אך לא אמצא חן בעיניו. גם זו אפשרות שיש להביא בחשבון. גם לי יש ריח פה וצוואר ושפת גוף ומימיקה וכל מיני מינים של חסרונות. לא כל גבר אמור להתאהב בי.
המטוס מנמיך וחג מעל העיר. אורות של רמזורים מנצנצים, חלקם אומרים עצור ומאיימים, חלקם אומרים סע, הדרך פתוחה. אני נושמת עמוק כדי להפיג את המתח, מתרכזת בחליפה שלי, בצבע בננה, שמחמיאה לצבע עורי ושערי. נעליים ותיק תואמים משלימים הופעה אלגנטית. אמי יודעת בדיוק כיצד מתלבשים בווינה. גבריאל יאהב את החותנת שלו, המשכילה והמלאה חדוות חיים. שוב את נכנסת לתסריט של חתונה, אני נוזפת בעצמי. הנמיכי ציפיות. עדיף לפגוש אותו מתוך ידידות, כי כגודל הנסיקה כך עומק הנסיגה.
אני נעה בין תקווה ופחד, צמיחה ואובדן. מתקרבת אל חיים חדשים, או בורחת מהכישלון החוזר ונשנה למצוא את הילד שלי. לו מצאתי אותו, לו השגתי גט מאביו, הייתי נשארת בארץ ובונה את חיי בסביבה הטבעית שלי, תחת המטרייה המגוננת של הוריי, אחותי, חברותיי, שפת האם שלי, השייכות.
הנשימה קשה עלי. אני מוציאה מארנקי בקבוקון ולריאן. גם הפעם הוא לא מאכזב. כעבור כמה דקות נעלם הטיק העצבני מעיני והנשימה חוזרת לקצב סדיר. אני מעלה בעיני רוחי תמונה שבה אני חובקת תינוק. חמימות עולה בי ועוטפת אותי. אני נאחזת בה בכל כוחי.
"פעם שנייה שאני באוסטריה," אני אומרת בחיוך לפקיד ביקורת הדרכונים, מצפה למילה טובה. הוא לא מתרגש מהגרמנית שלי ומחזיר לי את המסמכים בפנים קפואים. אם השם בדרכון היה אלינור מילר, תושבת אוסטריה, היית מעניק חיוך? אני מתעלמת. פקיד הגירה אטום אינו סימן לשום דבר.
המזוודה שלי, אדומה עם פסים צהובים, מתקרבת על המסוע. אני אוחזת בידית ומגלגלת אותה בכיוון היציאה, מקפידה לעבור ברגל ימין את הדלת היוצאת אל ההימור הגדול על חיי החדשים. בעוד כמה שניות אראה אותו. ואם הוא מקסים כמו במכתבים, נאה כמו בתמונה והכימיה שהחלה בין קרבי המחשב תפעל גם במפגש – משפחה חדשה תצא לדרך. אמא יהודיה, אבא גוי, וילד שאינו ממזר.
התכנון שלי היה מפורט וקפדני. הנוסחה הכילה את כל הערכים, לקחה בחשבון את כל האקסיומות, העריכה את כל הגורמים המשתנים.
חוץ מאחד, שהיה באופן אירוני החשוב ביותר.