“ספרו זה של קלוזנר יצא לראשונה בשנת 1900 והוא כתוב בצורה קריאה ומעניינת להפליא.
ההוצאה שקראתי היא המהדורה החמישית (1939), קלוזנר עדכן והוסיף מידע עד לעת ההוצאה.
הוא סוקר את עיקרי תולדות הספרות העברית בשנים 1781-1939, החל מראשית תנועת ההשכלה ועד עגנון ושלונסקי.
קלוזנר טוען שתחילת התקופה החדשה של הספרות העברית היא ב-1782, החל מנפתלי הירץ ויזל ומשה מנדלסון. יש אחרים המתחילים תקופה זו עם משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), אבל קלוזנר טוען שהרמח"ל שייך לתקופת הקבלה והמסתורין ולא לעת החדשה. כתב העת "המאסף" יצא לראשונה ב-1785 ומגמתו הייתה כפולה, להפיץ השכלה בין היהודים וגם לפתח את הלשון העברית. תקופה זו עדיין מאופיינת בכתיבת פואימות, סיפורים ודיונים פילוסופיים שכל הקשרה הוא בתנ"ך.
קלוזנר טוען שאפשר לכנות את ויזל כאבי השירה העברית החדשה, תוכן השירה חילוני ולשונו מקראית, עשירה ומליצית, מה שהיה חדש לתקופה. הספרות העברית עד אז הייתה בעיקרה ספרות מוסר וספרות של שאלות ותשובות או עשה ואל תעשה, תכנים שהיו תפלים יחסית ומחוסרי צורה וסגנון.
הספרות העברית החדשה החלה להתפתח בגרמניה ולאחר מכן באוסטריה ובגליציה. קלוזנר סוקר את עיקר ההתפתחות ואת הסופרים והמשוררים המרכזיים שהשפיעו בתקופת ההשכלה . תקופה שסימלה מעבר מספרות ושירה שכל הקשרה בתורה לספרות ושירה שהחלה אט אט לגעת בנושאים כגון החברה היהודית, ארץ ישראל, טבע, אהבה וכו'.
שנות ה-30 של המאה ה-19 נקראים התקופה הרומנטית, זו צמיחת הספרות החדשה ברוסיה בעיקר המתחילה עם יצירותיהם של יצחק דב לוינזון (ריב"ל), מרדכי אהרן גינצבורג (רמא"ג) ןאברהם דב הכהן לבנזון שהיה ידוע בכינויו "אדם הכהן". תקופה שהסתיימה ביצירותיהם של י.ל. גורדון ואברהם מאפו. מאפו כתב את "אהבת ציון" ב-1853 וזה נחשב לרומן העברי הראשון. שנות ה-60 של המאה ה-19 נקראות התקופה הריאליסטית, הרומנטיקה מפנה מקום לריאליות. התקופה הרומנטית מפנה אצבע לעבר ולנוסטלגי, מביעה געגועים לעבר ורגשנות לתורה. התקופה הריאליסטית מפנה זרקור אל ההוה ואל חיי המציאות, אל הצרכים הממשיים של החברה והאומה.
זוהי תקופתו של מנדלי מוכר ספרים, ראובן אשר ברודס, י.ל.גורדון ובני דורו.
לאחר מכן מגיעה תקופת הלאומיות (שנות השבעים של המאה ה-19) שאופיינו במגמות ציוניות ולאומיות, תקופתם של פרץ סמולנסקין ואליעזר בן יהודה.
תקופת ההתחדשות שבאה משנות השמונים של המאה ה-19- התפתחות רעיון חיבת ציון, רעיונות של עם אחד, אחדות, תקופתם של "אחד העם", דוד פרישמן, נ.ה.אימבר (מחבר התקווה) ואחרים.
תקופת התחיה מאופיינת בהתפתחות יצירות ספרותיות ושירה טהורים בניגוד לתקופות הקודמות שאופיינו בסיפורים ושירים בעלי מגמות. אפשר להכתיר את מנדלי מוכר ספרים כאבי התקופה וכדמות המשפיעה ביותר על הסופרים והמשוררים שפעלו בה. זוהי תקופתם של י.ל.פרץ, שטינברג, פירברג, ביאליק, טשרניחובסקי, יעקב הכהן, זלמן שניאור, ש.בן ציון, א.נ.גנסין, ג.שופמן ועוד. תקופה ששמה לה למטרה לתאר את האדם באופן ראלי ולהציג את התהליכים הנפשיים של נפש היהודי בעברית.
הפרק האחרון מוקדש לספרות הצעירה והמודרנית יותר של דוד שמעונוביץ, אורי צבי גרינברג, אביגדור המאירי, שלונסקי, י.ד. ברקוביץ, א.א.קבק, י.בורלא, ח.הזז,א. שטיינמן וכמובן עגנון.
ספר של 200ע"מ שנותן רקע מרוכז ומסביר את עיקרי מגמות הספרות בתקופה. יש לקלוזנר שלישית ספרים יותר מפורטת בדיוק בנושא זה. את הספר הזה כתב כמעין תקציר למי שאיננו מעוניין להיכנס יותר מידי לעומק הדברים.
מומלץ לכל אוהב ספר.”