“יש ימים כאלה, שרוצים רק להתחפר בתוך השמיכה, לאכול מרק עוף או תרופת סבתא אחרת, ולחכות שיעברו, ושיגיע יום חדש. בשביל ימים כמו אלה נוצרה סדרת הספרים שנקראת chicken soup for the soul - אסופות של סיפורים קטנים, פתגמים, ואנקדוטות, כולם עתירי מתיקות וקיטש. כולם מעוררי השראה. או לפחות מנסים. אי אפשר לקחת ספר כזה לקריאה בסתם יום של חול, כי המשכנתא, וההוא שחתך ברמזור, וחברת המים, וספיר-שימור-לקוחות המעצבנת של חברת הסלולר, והבוס. ובקצרה, כי טרדות החיים גוררות אותנו לציניות חסרת רחמים, ולא מאפשרות להתרווח, להירגע, ופשוט להאמין. את הספר הזה קראתי באחד מאותם ימי התחפרות במיטה. לעומת זאת את הסקירה אני כותבת בחזרה במוד הציני והיומיומי, ולכן יש לקחת אותה בהתאם.


* "החיים שלי היו דבש, עד שחליתי בניוון שרירים". ***
זה מה שכותבת סוזן ספנסר-ונדל. עיתונאית אמריקאית, שגילתה בגיל ארבעים וארבע שגופה הולך ומתנוון, ושאין לה הרבה זמן להמשיך לחיות. אחרי שגילתה שהעמותה השוויצית דיגניטאס, המסייעת לחולים חשוכי מרפא להתאבד, אינה מתאימה לה, ומסיבה טכנית פרופר (יש צורך בניידות בסיסית, פריוולגיה שלא קיימת עבור חולי A.L.S), ואחרי שהרהרה בעוד כמה אפשרויות לסיום מהיר של החיים, ופסלה גם אותם (מסיבה טכנית פחות. יש לה ילדים), ואחרי שגילתה שגם תאי הדם הטבוריים אותם שמרה בדיוק למטרה הזאת, לא יכולים לעזור לה, סוזן החליטה לחיות. וגם לכתוב על זה. אלא שעם הכתיבה, כלומר הקריאה, מתגלה תמונה קצת אחרת. החיים שלי היו דבש, אבל אני ילדה מאומצת. ויש לי נושאים לא פתורים מול אימי הביולוגית ומול אימי המאמצת גם יחד. ויש לי ילד אוטיסט. כנראה שבאמת הכל תלוי בזווית הראיה.


* התמונות ***
זה ספר בפורמט יומני, מתעד. לראייה יש גם תמונות. אלא שהמו"ל החליט להוסיף אותן בפורמט מאוד מאוד קטן, ובשחור לבן. כך שצריך מאוד להתאמץ כדי לראות ולהבין מה בדיוק מצולם שם. הכי נגעה ללבי תמונה של יד מעוותת לחלוטין האוחזת באייפון. כך, בנקישות אגודל על מקלדת וירטואלית, הספר הזה נכתב. גם ביום ציני ההישג הזה מרשים ביותר.

* תכנון מול ביצוע ***
קל לומר "אני הולכת למות, אני אטייל בעולם". אלא שפנטזיות הן, ובכן - פנטזיות. העולם לא מתייצב דום כדי לסייע להגשים אותן. זה אולי הדבר הכי יפה בספר הזה. לנסיעות בעולם באותה שנה אחרונה היו מטרות שסוזן הציבה. המטרות לא התגשמו על פי התכנון. כי החיים, הם חיים. והם נוטים לצחוק ברגעים הכי חשובים. אבל לסוזן זה לא מפריע. אותה רוח שאומרת "החיים שלי דבש" למרות כל הסיבוכים שנכנסו בהן, אומרת גם כאן "החלומות שלי התגשמו", למרות כל העיכובים והשינויים שקרו בדרך.

* המחירים (א) ***
עוד חלק מהפער בין התכנון לביצוע הוא המחיר הפיזי שגובה טיול על פני הגלובוס, מאדם שחולה במחלה מנוונת. סוזן מספרת איך כל נסיעה שלה דרדרה את מצב הבריאות, שחקה שרירים שלא יכולים להשתקם, ופגעה בניידות לטווח ארוך. מבחינתה המחיר ששילמה שווה. מי שקורה את הספר במיטה נוחה, מתחת שמיכת פוך מפנקת, מתוך ידיעה שהשרירים המשופעים והכואבים שלו יחלימו מחר, או לכל היותר בשבוע הבא, יכול רק לתהות.

* המחירים (ב) ***
ויש גם מחיר כלכלי. לאחר קריאת "עד כאן" המראה כיצד מחלה סופנית יכולה לדלדל משאבים במהירות רבה, יכול לתהות איך אפשר לנסוע "לשבעה מקומות בעולם" או לערוך בנייה נרחבת, או כל פרוייקט אחר. כל דבר כזה עולה כסף, והרבה. אז יש כמה תשובות. אחת מהן היא הבחירה של סוזן ומשפחתה שלא לרדוף אחרי תרופות מרפא לא קיימות למחלה, ולהשלים עם המוות. עוד תשובה היא הספר הזה עצמו, שתיאור החוזה על הכתיבה שלו כלול בתוכו. זה דווקא לא מפריע לי בכלל. אצל אליזבת גילברט ("לאכול, להתפלל, לאהוב") סיפור המכירה מראש עיצבן אותי, כי הוא מציג מצג שווא. כאן אני מפרגנת עם כל הלב, כי זה לא ניצול ציני של מצב קשה, אלא הפקת הלימונדה מלימון חמוץ מאוד. לא ברור אם הצלחתי להבהיר את ההבדל, אבל זה מה שחשבתי. ויש תשובה שלישית, שהיא כן קצת צינית. ספנסר-ונדל נמצאת במקום טוב מבחינה כלכלית. מקום שאמנם מתלונן על העלויות של הנגשת הבית לכיסא גלגלים, אבל קונה בקלות רבה שלושה מחשבים ניידים לשלושה ילדים כמתנת חג מולד "צנועה, כי אני לא אוהבת ראוותנות".

* הכנות ***
זה ספר שנכתב מתוך רצון לכנות. אבל הוא לא ספר כן. הוא ספר אופטימי, שכותבת אם לילדים צעירים. היא אמנם אומרת "עד יום מותי" וזה עצוב לחשוב שזו לא מליצה בלבד, היא אמנם כותבת על מחשבות התאבדות, על הצער בהפסקת פעולות פשוטות כמו הליכה על עקבים ושחיה, ועל הקושי המתעורר בהיתלות באחרים בכל פעולה, כולל ניגוב הישבן בשירותים. אבל הציפוי של הכל באופטימיות, נראה מוגזם. או שזו שוב הציניות המתעוררת שלי. אם אשווה את הספר הזה לספר "ובחרת בחיים" שכתב רחמים מלמד כהן, חולה במחלה זהה, ומצוי במצב פיזי קשה יותר, אפשר לראות את ההבדל. הוא, אולי בגלל שילדיו כבר לא קטנים, לא מרגיש צורך לשמוח ולהשלים עם הכל, ולכן הספר שלו נקרא אמיתי יותר.

* אנשים שמייחצנים את יום מותם ***
זה מה שאומר האיש שלי על הספר. כי חוץ מ"ובחרת בחיים" שהזכרתי קודם, יש גם את "ההרצאה האחרונה" של רנדי פאוש, והיתה גם סדרת כתבות בynet שאני לא יודעת אם הגיעה לבסוף לידי כריכה כספר. והאמת? לא מפריע לי. אפשר לפסול את הכל כספין ציני של מו"לים שרוצים להרוויח, או כאוסף קלישאות ציני. בעיני הספר הוא לא זה ולא זה.

מומלץ לקריאה במצב הרוח המתאים. אני הייתי במצב הרוח המתאים.”