“אתחיל בזה שזמן רב לקח לי למצוא את הספר הזה, אפילו היכרות אישית שלי עם כותב הספר (אושיה חיפאית, עיתונאי וסולן להקת "קילר הלוהטת") לא קיצרה לי את הזמן של החיפוש אחריו. בסוף מצאתי אותו ביריד מזדמן של ספרים שאפילו לא הכנתי את עצמי לקראתו, ואומר נקלע לדרכי בזמן שהייתי בסידורים אבל מי שמכיר אותי יודע שאני משתדל לא להחמיץ אף הזדמנות שלי לחפש בערימה של ספרים. דבר ראשון שחשבתי לשתף בו, בעמוד הפייסבוק שלי היא התמונה של יורם מגב הספר, שלדעתי צולמה לפחות כשני עשורים אחרי התקופה שנכתב עליה בספר. הוא כבר לא נראה אותו דבר כך שהעניין העלה בו סוג של גיחוך, לא רק שהוא לא ידע אם יש מישהו שמסוגל לזהות אותו אלא תחושה שלי (ויכול להיות שאני טועה) מהתייחסות שלו, הספר הוא לא יותר מאשר פאזה שהוא עבר בחיים שלו ומי שלא קרא אותו לא מוכרח ולדעתי זה חבל.

הספר כתוב בחן רב ומרגישים את טלטלות החיים שהוא עבר, בקשרים וההתמודדויות שלו עם בני גילו. אני לא יודע אם הספר נכתב מתוך חוויות אמיתיות, מה שגורם לי לחשוב על זה הם במיוחד הקטעים הסוריאליסטיים (בעיקר לקראת סוף הספר). מי שיתעקש יוכל למצוא כמה הקבלות בין תוכן הספר לכמה משירי הלהקה. אולי גיבור הספר לא "רוצה להיות ראש ממשלה" (כאחד משירי הלהקה) הוא עוד צעיר בשביל זה אבל הוא כן רוצה לפרוק עול ושאף אחד לא יהיה מעליו, (ספוילר) אפילו לא אמא שלו שמצליחה להשתלט עליו רק כשהוא שוכב חולה אבל זה רק איבוד שליטה לרגע. בכך הספר ממחיש טוב מאוד את מה שכל אחד שגומר תיכון מרגיש, ואומר לראות את הצבא כעול שהוא רוצה לפרוק מעליו וחלילה לא בהשתמטות מהמסגרת הזאת.

ההרגשה שליוותה אותי לאורך קריאת הספר שזו קריאה של משהו שבא לפני הדבר האמיתי. לא אכחיש שגם אם זו קריאה שונה מסוג הספרים שאני קורא בדרך כלל נהנתי והייתי רוצה להמשיך ולקרוא עוד מפרי עטו של יורם (שמשום מה מרבה לכתוב דווקא ספרי ילדים), במיוחד בהתחשב לעובדה שיש לאורך הספר הרגשה שהנה בפרק הבא הוא מתחיל לספר לנו על לונדון והרגע הזה כמה מצער לא מגיע, אז שיהיה ספר המשך שבו הוא באמת יספר לנו על הקורות אותו שם.”