“החלטתי לקרוא את התנ"ך. ובאשר למעט האנשים שיידעתי אותם בהחלטתי הם מצדם אמרו לי "תכתוב גם עליו ביקורת". זה היה נשמע לי דמיוני מאוד, ותוך כדי קריאת ספר בראשית הבנתי שאפשר לכתוב ביקורת על כל ספר בנפרד. הייתי יכול להתייחס לכל פרשה בנפרד, אבל זה נראה לי מטרד יותר מאשר כתיבה חרוצה.


כשאברהם מגיע לגרר הוא אומר לשרה אשתו שתגיד שאחותו היא כדי שלא יהרגו אותו ויקחו אותה, במחשבה שאם תהא אחותו עדיין יוכלו לקחת אותה אבל את חייו לפחות לא יקחו. אבימלך מלך גרר שולח שליחים וחוטף את שרה. טרם הוא בא עליה אלוהים מתגלה לאבימלך בחלום ומבשר לו כי הוא חטף את אשת אברהם. אבימלך מצטדק ובצדק, שהרי גם אברהם וגם היא אמרו לו שהיא אחותו. אלוהים מכיר בחפותו ומורה לו להשיב אותה לאברהם אחרת מות יומת. למחרת מזמן אותו אבימלך ומוכיח אותו- "מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עליי ועל ממלכתי חטאה גדולה". וכשאברהם מסביר לו שפחד מפני שאין יראי אלוהים במקום הזה, נכלל בהסברו המשפט הבא- "ויהי כאשר התעו אותי אלוהים מבית אבי ואומר לה זה חסדך אשר תעשי עמדי, אל כל המקום אשר נבוא שמה אמרי-לי אחי הוא".
המילים שתפסו אותי יותר מכל בדיאלוג היפהפה הזה שבין אבימלך לאברהם הן "כאשר התעו אותי אלוהים מבית אבי". להדגיש שמדובר בהתעו ב- ת', ולא ב- ט'. תועה מלשון מחפש את דרכו. אברהם חושף בתשובתו לאבימלך את הרהורי ליבו שהיו בו לפני שיצא את בית אביו. 'הייתי תועה' הוא אומר לו. ומה מתואר בפרשת לך לך בציווי של אלוהים לאברהם? "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". לא תעיה, לא שום הרהורי לב.
אלוהים נופל על אברהם כרעם ביום בהיר, ולמעשה ככל שקראתי יותר והייתי עד ליחסים בין אלוהים לכל האדם, הבנתי שאלוהים כפי המתואר במקרא תמיד נופל על האדם כרעם ביום בהיר. הוא נופל על אדם וחווה מייד לאחר שהוא בורא אותם "פרו ורבו ומלאו את הארץ". הוא נופל על נח בעת שכל הארץ חמס "ויאמר אלוהים לנח, קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחית את הארץ". הוא נופל על אברהם בציוויו לך לך. הוא נופל על הגר אחרי ששרה מענה אותה והיא בורחת למדבר בעת הריונה עם ישמעאל "ויאמר מלאך ה'... הגר שפחת שרי, אי מזה באת ואנה תלכי? ... ויאמר לה מלאך ה' שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה" . לוט נתקל במלאכים בסיוט הלילה של סדום ועמורה. אלוהים נופל על אבימלך בהתפרצות לחלומו. יצחק חווה את אלוהים בניסיון העקידה של אברהם. באשר ליעקב, אלוהים מגלה אליו בחלום הסולם "והנה ה' ניצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". גם בראשית התורה בפתיחת פרשת בראשית, אלוהים מופיע כנוכח כמו בברירת מחדל. "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ". לא נאמר מאין אלוהים הגיח כבר במילה השלישית, איזו הנחה מוקדמת הביאה אותו? גם כאן אלוהים נופל על הקורא. לא אמשיך עוד להגות בפסוק הראשון כי יהיה זה גדול ממימדי הביקורת שמוקדשת לכל פרשיות בראשית.


כפי המתואר בתנ"ך אלוהים (כמו שמצופה מדמות אלוהית) לא מתהלך בינינו, אלא נמצא בפאזה אחרת ומתגלה לאדם כאשר הוא חפץ בכך. ההיכרות איתו מתפרצת בבת, היא אינה נבנית כמו ביחסים בין האדם לרעהו. אם אלך בקו המתואר במקרא, אניח שכל אחד מהנזכרים בטח שאל את עצמו "מי אמרת שאתה?". אך יש דברים שהמקרא לא מספר, וכאן בדיוק אנו עומדים על מקומו של האדם בעולם.
וידויו של אברהם על תעיותיו כאשר יצא את בית אביו, הוא לדעתי הוידוי המרכזי, לפחות של ספר בראשית. אברהם נוקט בלשון "התעו אותי אלוהים" בלשון רבים. זה מסמן לעניות דעתי שאברהם, לא כמו המתואר בפרשת לך לך שאלוהים נופל על אברהם ואמר לו לצאת את בית אביו, אלא שהיו לו כבר הרהורים ותעיות עוד לפני, וכאן הוא אומר זאת במפורש. היו בו קולות פנימיים, לא עניינים מיסטייים חלילה, אלא קולות פסיכולוגים פנימיים שאמרו לו שהוא צריך לעזוב את ביתו. זה פרץ אולי גם בתת מודע שלו ובמיוחד כשחלם בליל. אברהם תועה ורוצה בית חדש, אחר, דרך חדשה.

את עניין התעיה בדרך ועניין האלוהים הנופל אמזג יחדיו. אם עד עכשיו נשמעתי כאילו 'ירדתי' על אלוהים (מה שאני עושה בהרבה הזדמנויות אחרות), כעת אני רוצה להציג את המיזוג הזה דווקא כרגע של בהירות. השום-מקום הזה שממנו בא אלוהים, מעיד על העבודה שאלוהים בכלל לא אמור לבוא ממקום ברור או מוחלט. אלוהים לא בא ממקום ארצי ומוכר, הוא בא ממקור אוטופי.
אוטופיה היא בהגדרה שום מקום, בפירוש מילולי: לא-מקום. אם אלוהים בא משום-מקום, מקום אי-ארצי, ואוטפיה היא בהגדרה שום מקום, זו המסקנה המתבקשת: מושג האלוהים משמעו אוטופיה. מקור האלוהים הוא אפילו לא במטאפיסיקה, אלא באידיאה. למען האמת גם במקרא עצמו כפשוטו, המקור המטאפיסי של אלוהים בכלל לא ברור. איפה אלוהים נגמר והיכן העולם מתחיל? (המשכילים מביניכם יידעו כיצד שפינוזה ענה על השאלה הזאת). האוטופיה נופלת עליך ברגע שאתה מכריע הכרעה. לא כל הכרעה היא אוטופית, אבל כל אוטופיה נובעת מהכרעה. היא לא נובעת ממקור ארצי דווקא, להיפך, מקורה הוא בדמיון, ברצוי לעומת המצוי, במה שאינו. ואברהם ככל האדם שתועה בדרכו ויש בו קולות מנוגדים, האוטופיה נפלה עליו, באותו רגע של בהירות, כשאלוהים ציווה אותו "לך-לך מארצך וממולדתך". לאוטופיה אין שום הסבר רציונאלי, כמו האלוהים עצמו.

לדידי אין משמעה של הכרעה לפסוק ממחשבה. לא שאדם פוסק מלחשוב ברגע שהגיע למסקנה, אדרבא, משהגיע למסקנה הקשר שלו איתה גדל באמצעות הידע והחוויה, דווקא משהכריע הוא חושב יותר על טיבו משהחליט עליו. ההכרעה היא נטיית הלב, ובעקבות נטיית הלב באה לאחר מכן נטיעת הלב. אחרי שאלוהים מצווה את אברהם "לך לך" מתפתח ביניהם קשר חברות בל יינתק.
אברהם בחוויותיו השונות נוטע את השורשים להכרעתו, מצליח מבחינתו להצדיק אותה, ואין דוגמא טובה יותר דווקא מסדום ועמורה. כשהוא נלחם על מספר הצדיקים שיש בסדום, אברהם הוא הסנהדרין שקובע שהאוטופיה אמנם נשארת אבל גם בדרך אליה צריך לחשוב פעמיים. אני לא מביע כאן מסקנה להאמין באלוהים. אלא הדרך של האמונה באלוהים- אני טוען- במידה שהיא קיימת אצל האדם המאמין, היא רק באוטופיה. לאלוהים אין שום מובן אחר מאשר מובן אוטופי. ולכן הוא נופל עלינו כל הזמן ולכן קשה כל-כך לאדם להתמודד איתו, כמו עם האוטופיה. להאמין באלוהים, משמע להתמודד עם אלוהים, לחיות את המתחים שנובעים מהאמונה.

אני רוצה לסיים בעניין שלא קשור לדברים האמורים למעלה אלא בחווית הקריאה שלי. וזה החוש האסטתי של רוב הציבור הדתי כיום, ואולי גם בתקופות קודמות. אני יצאתי מתוך הציבור הדתי, אני מכיר אותו בעייני ובחוש הריח ובחוש החיים. ואני לא יכול שלא לשים לב לפער הגדול שבין העושר הספרותי שבספר בראשית: הטלנובלה, הטרגדיות, השמחות, הדרמה, הבכי והכאב, והיופי והמשכב, עושר השפה, וכו' לבין חוסר החוש האסטתי אצל הציבור הדתי. לפחות ברובו. הדתיים דואגים לכבות כל מגע אסטתי עם התנ"ך, ועובדה זו היא מפלילה ממש לנוכח העושר האסטתי שיש בספר בראשית, ובתנ"ך כולו בחלקיו הגדולים. הדיאלוגים היפיפיים, הטרגדיות, האונס (שהוא נוראי כשלעצמו, וטרגי-מפעים כחלק מעלילה ספרותית), הויכוחים הגדולים, הפוליטיקה- כל אלה הדתיים כאילו מכבים אותם מהתנ"ך ומשאירים רק את שלד הסיפור, וזה נכון גם לגבי הגמרא. את כל האסתטיות הם מטאטים מתחת לשטיח. הם לא חווים את האהבות הגדולות, את הכזבים, את המוות, הם חווים גירסה מעוותת של לימוד תורה יבש וחסר כל בשר שנלעס טוב בפה.
הם מסרבים לקבל את העובדה שבתורה ובמיוחד בספר בראשית יש הרבה עושר אסתטי. ובכלל בחייהם של הדתיים, לא רק בתנ"ך, החוש האסתטי כבוי גם בתחום המיניות, האומנות- המוסיקה, הסרטים, הריקוד וכו'. תוך כדי קריאת ספר בראשית, התובנה הזאת אצל אחד כמוני, חילוני יוצא מהציבור הדתי, צועקת מהכתובים. זהו חטא של הדתיים כלפי המקורות היהודיים הקלאסים, הם ממש אונסים את הטקסט.

ביודעין שיכלתי לכתוב על עניינים רבים בנוגע לספר בראשית שלא כתבתי עליהם, אך הייתי חייב לבחור לכתוב דבר מסויים כי כמו שאמרו חז"לינו "תפסת מרובה לא תפסת", אומר כי לימוד התנ"ך בין אם כל אחד לעצמו ובין אם בבית הספר, לא רק שזו זכות ללמוד אותו בשפתו המקורית, לדעתי זה בגדר חובה, ולו רק בגלל העושר הספרותי העצום שלו. מכאן לספר שמות.”