כציוני וכאיש רוח התמודד מרטין בובר עם המציאות הסבוכה של דו־הקיום היהודי־ערבי בארץ־ישראל. הוא חיפש דרך המאפשרת לנהוג באחריות הן כלפי הרוח וציווייה והן כלפי ציבור שהיה קשור אליו בתחושה של שותפות גורל. בובר הבין כי דיאלוג בין שני עמים היושבים בארץ אחת, שנועד להביא לדו־קיום של שלום, כרוך בהכרח בפשרות, המבוססות על עיקרון קיומי־מוסרי: מרב ההגשמה העצמית האפשרית במזעור הנזק והעוול לזולת הכרוכים בה. תחזיותיו המדויקות בדבר הסלמת העימות מלמדות כי בובר ניחן במידה גדולה יותר של ראליזם מזה שגילו פוליטיקאים "פרגמטיים". גישתו של בובר, ובעיקר העדפת הממד המוסרי על כל שיקול אידאולוגי ופוליטי, תקפה ועומדת גם היום, והיא עכשווית לחלוטין.

שם הספר
תקוה לשעה זו
נתיבות באוטופיה [מחודש / 1983]
אור הגנוז [סיפורי חסידים]
בין עם לארצו