“הפעם החלטתי להשאיר את הביקורת שלי קצרה:
הסדרה הזאת היא אחת מהסדרות האהובות עליי. יש לכך כמה סיבות.
הראשונה שבהן? בפעם הראשונה שקראתי את הספר התרגשתי מהעובדה שעוד ילדים/בני נוער צעירים/בני נוער יגלו את המיתולוגיה היוונית.
בין הספרים שקראתי כשהייתי ביסודי, היה (הספר הזה נמצא ממולי במדף הספרים שלי אבל אין לי כוח לקום מהכיסא ולבדוק את השם שלו)ספר עב כרס (או לפחות הוא נראה ככה אז) על רוב סיפורי המיתולוגיה היוונית, מלווים בהערות ומדי בפעם בציורים. לפני שאתם חושבים-לא, זה לא היה ספר ילדים. זה ספר שנכתב על ידי היסטוריונית, און מישהי שליקטה את כל הסיפורים האלו וכתבה אותם בצורה יבשה ודי משעממת, לפחות חלק מהסיפורים.
בשביל שלא שלא אגלוש לפטפוטים מיותרים על הספר, אני אמשיך בביקורת שלי.
פרסי ג'קסון. פרי ג'ונסון (אני לא יכולה להתגבר על השם הזה) הוא גיבור נהדר. החוצפה שלו זה הדבר העיקרי שאני אוהבת אצלו. והנאמנות שלו לחברים ולאנשים שהוא אוהב. החוצפה שלו מורגשת ברמות גבוהות וזה אחד מהמרכיבים של הסדרה שהופעים אותה למצליחה (מבחינת כלכלית לפחות). התגובות שלו לעולם החדש שנפתח בפניו באות ממקום של פליאה, התגרות ולפעמים אפילו סתם לכיף (פרסי אוהב לעצבן את כולם. בערך).
הרעיון של הדוד ריק לקחת סיפורי מיתולוגיה ולהעביר אותם לימינו זאת פשוט הברקה, הרי ברור לי שלא כל מי שרוצה לדעת על מיתולוגיות יקרא ספרים עבי כרס.
אז כן, אולי יש אנשים שלא אוהבים את הסדרה הזאת (הסיבה שאני שומעת הכי הרבה זה שהיא ילדותית) אבל אני אוהבת אותה. ההומור והמיתולוגיה הם מה שגורם לי לאהוב את הסדרה הזאת.”