“אני רוצה סירה.
אני רוצה סירה קטנה מעץ. אחת עם מפרש בודד וחבל וספסל קטן וכלב שעומד בקצה ומשייט איתנו אל האופק.
אני רוצה סירה בינונית, עם בטן ספינה ושניים-שלושה דרגשים, עם כירה קטנטנה ושלושה מפרשים, וסיפון קטן בו נשב רוב היום. כשהחושך יירד נקשור אותה בין השרכים בשלוחה של הנהר, נאכל ביסקוויטים וכריכים עם לימונדה, נתכרבל בשמיכות ונלך לישון.
ואז נקום ונשייט לנו אל הלא נודע.

אני חושבת שאני מסוגלת לחיות ככה, אתם יודעים? זה חלום רציני שלי. לקחת סירה ופשוט לשוט אל האופק. כלומר, זה לא יהיה פשוט. האוכל ייתעפש והמים יסריחו. הסירה תעלה על סרטון, נתבלבל בין דרום-מזרח לדרום-מערב, ניתקע בבוץ ובכלל, הוויי-פיי על הפנים.

אבל אני אעשה את זה. נאחזת בחזקה, בשיניים ובציפורניים, בחלומות כאלה. כי אם חלומות אחרים מתגשמים אז גם זה, ואסור לשקוע בחיים כשאפשר לשוט ולדוג שפמנונים במקום. לחיות את החיים בצורה הנעלה ביותר שלהם, ומי שלא מסכים איתי - בחיי קפיטן פלינט, אני מרחמת עליו.

אז כן. יום אחד אחצה את אמריקה ברגל ובקראוון. יום אחד אשוטט בערבות יורקשייר, אחצה את סהרה בג'יפ, אשוטט על חופי תאילנד, אבדוק מקרוב את האמזונס ואז אקח סירת משוטים, אתחיל מהנהר הקרוב ואפליג לאן שתוליך אותי הרוח.

אבל קודם אתקע באי בודד. זה הכי חשוב.

אתם יודעים על מי עוד אני מרחמת? על מי שלא יודע מה הוא מפסיד כי הוא לא קרא את הספרים הנכונים.

בלי מובי דיק ורובינזון קרוזו ואי הילדים ואי המטמון והחמישייה,
ומעל הכל - סנוניות ואמזונות,
איפה הייתי היום? איך היו נראים החלומות שלי?

זהו. זה מה שצריך לדעת. שכל אחד חייב מנה של חבלים וקפיטנים ומפרשים ואוצרות וקצת שבועות דם.


עדיין קיימים בעולם אנשי איכות. אגודת רנסום ביפן. אגודת ארתור רנסום הרשמית. אוצרי הבית שלו - יום אחד אגיע לשם - ועוד מגוון זקני-ספריות שיוצרים אתרי אינטרנט פגי תוקף ומקסימים על בניית סירות ושימור ההיסטוריה הטובה בעולם.
בלוגים שכוחי אל שמפרטים את המסלול בה דרכה ננסי ביום ראשון, הנהר ההוא והאגם השני, הבית ובאיזה טעם היה סרטן-הנהר שלה.
אנשים שמוכרים לי הוצאות ישנות של הספרים - בעברית, אז זו אספנות בריבוע (X2).
כל אחד והשריטות שלו. אי אי אי השריטה הזו כואבת וכיפית כל כך.

ביי. אני באינטרנט, מחפשת את הקבר של החתול של השכנה של אדית נסביט שאומרים שדרך פעם על קצה הרחוב שבו גרה בת-הדודה הנודניקית שלה. הי! הנה אגודת מעריצים לכבוד החתול.
ידעתי שאפשר לסמוך עליכם, הרפתקנים אהובים שלי.


(כבר אמרתי שאני שונאת להיות בעברית ולא באנגלית? כשלא היתה לי גישה לתשעים אחוזים מהספרים החשובים בעולם?)”