“בזמן היותי תלמיד בבית ספר ( משהו כמו כיתה י׳), נסענו לטיול לירושלים. היה זה המסלול הרגיל שעבר במקומות הקבועים , יד ושם, גבעת התחמושת ובית הסוהר במגרש הרוסים .
ביקרנו בתאי המאסר ובשאר המקומות שאותם פקדו האסירים כששיא הביקור היה חדר ההוצאה להורג- שבו עמד עמוד התליה שמימנו השתלשל חבל התליה.
לדעתי המדריך לא שכח להזכיר לנו שבקישלה ( כך ניקרא בית הסוהר בתורכית) הזה לא ניתלה אף אסיר יהודי, לעומת זאת הוא בטח זכר לספר לנו את סיפור התאבדותם של שני אסירים לוחמי המחתרות מהאצן והלחי שהתאבדו עם רימון יד שהוברח להם לכלא, וזאת כדי להרוג איתם כמה שיותר סוהרים בריטיים- מעיין ״ תמות נפשי עם פלישתים״ , תוכנית שלבסוף לא יצאה לפועל מכוון שהרב הראשי של ירושלים עמד להיות זה שילווה אותם אל עמוד התליה.
גם גורלו של יוסף לא שפר עליו, והוא נתפס נשפט והוצא להורג בדמשק.
יוסף היה איש נילי , מבחירי המחתרת ולדעתי אולי אחד משלושת החשובים ביותר ביחד עם אהרון אהרונסון, שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג.
תרומת יוסף היתה חשובה בעיקר בהצלת היהודים שגורשו בידי התורכים מיושביהם, ואשר רבים מהם רעבו ללחם ומתו ממחלות שונות.
אחד התפקידים של יוסף היה לקבל את הכסף שהביאה הספינה הבריטית לעתלית, ולמסור אותו לראשי הקהילה.
אינני יודע בדיוק באיזה שלב הסתובב גלגל המזלות של יוסף והוא נתפס על ידי התורכים, אולם פרשת בריחתו, נסיון רציחתו והסגרתו שוב לידי התורכים, היא פרשה מביישת וכתם שחור על אנשי העליה השניה- אנשי הפועל הצעיר, או מפאי, שבתחילה ניסו לחסלו ולאחר מכן , כשלא הצליחו ורק פצעו אותו, הסגירו אותו לידי התורכים.
הם הוסיפו פגע על עוול כאשר מנעו ממנו כסף לקנות מזון לעצמו וכל הגנה אחרת שהיתה אולי מצילה את נפשו.
יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד ניתלו בדמשק על ידי התורכים בתאריך 16-12-1917.
יוסף ונעמן הובאו לקבר ישראל ב1919 והם התמנו בחלקת הקדושים בראשון לציון.
צריך לציין שמשפחות בלקינד ולישנסקי ביקשו מהמדינה את הבאתם של נעמן ויוסף לקבורה בחלקת אנשי הנילי בזכרון יעקב, בקשה שנדחתה על ידי בן גוריון , מבלי להוסיף נימוק משכנע לדבר.
לשם סיום, הרשו לי לאחל לכל החברים בירכת שנה טובה ומתוקה , הצלחה ובריאות טובה .
טוביה”