“למרות שאני קורא די-מהר באנגלית לקח לי זמן די רב לסיים את הספר הנ"ל...
מדובר בספר רחב יריעה של יותר מחמש מאות עמודים, שהודפס כנראה בכוונת מכוון, בגופנים קטנים שמיועדים במיוחד לספרי כיס. לו הוא היה מודפס בגופנים רגילים הוא היה משתרע לפחות על שבע-מאות או שמונה-מאות עמודים... חשבתי על כך שלכל חברה יש את המוסר שלה ובו בזמן גם את המוסר הכפול שלה.
כי הסיפור שמספר לנו הספר הזה לא יכול היה באמת להתרחש בעיר אירופאית או אמריקנית. (ולו היו מספרים לנו אותו לא היינו מאמינים לו...) כשאנו קוראים בספר של "ספרות יפה" הסופר בורא לנו עולם משלו עם החוקים המסוימים שלו והדוגמה הטובה לכך הוא ספר מדע בדיוני, שבו אנו מגלים חיש-מהר עולם חדש, ומקבלים באופן "טבעי" את חוקיו. הסיפור מסופר לנו בגוף ראשון בידי "כאמל", צעיר עשיר, מהשכבה הדקה של"החברה הגבוהה" של איסטנבול, שעומד לשאת אישה ממעמדו, שזה עתה חזרה מאירופה. בניגוד לכל הצפוי, הוא מתאהב אהבה אובססיבית בנערה צעירה, מוכרת בחנות, שהוא מתכנן להפוך לפילגשו הקבועה - ביחד עם נישואיו... הוא גונב ממנה באובססיביות חפצים קטנים לשמרם אצלו ולהפכם ל"אוסף למוזיאון"... למרות שהחברה התורכית (לפחות העירונית) עברה שינוי גדול, מסתבר שאפילו ב"חברה הגבוהה" ה"כמעט-אירופאית" כביכול עדיין "הציפוי של המערב" הוא דק ביותר. ואפילו בה, יש משמעות ממש גורלית לאבדן הבתולים וליחסים מחוץ לנישואין. אישה "שאיבדה את בתוליה" מחוץ לנישואין חייבת להתחתן במהירות ולא משנה למי, אחרת גורלה נחרץ... אותי מאוד הרשימה העובדה שהספר מנסה ככל-יכולתו לעורר בנו את התחושה שמספרים לנו כאן סיפור אמיתי. פאמוק מספר לנו את הסיפור בפרטי-פרטים (לעתים עד כדי "חפירה"...) וזו גדולתו (ומבחינה מסוימת גם חולשתו) כמספר. כולל תאריכים ומספרים.
אנו מכירים דרך פיו של "כאמל" (פאמוק בתחפושת) את הרבעים, הרחובות, החנויות, ובתי הקולנוע של איסטנבול בשמותיהם האמיתיים. פאמוק מבחינה זו הוא וירטואוז וכזכור זכה גם בפרס נובל. הוא מאוהב באיסטנבול (ויש לו דרך-אגב ספר שלם נפרד - עליה...)
מעולם לא נתקלתי בכך שבסיום ספר של ספרות יפה (להבדיל מספר דוקומנטרי) יש ציון מספרי העמודים שבהם מוזכרות הדמויות...
הדברים שגיבורי הספר אומרים איש לרעהו הם רק כיסוי לאמת ולעתים הפוכים לה לחלוטין. אך האמת ש"כולם" יודעים אותה נמצאת רק בשתיקתם - והשתיקות בספר הזה הן בעלות משמעות מרובה...
לסיום הדהימה אותי העובדה שאותה קראתי באינטרנט
- לאחר שקראתי את הספר,
שבשנת 2012 נפתח באיסטנבול במציאות, מוזיאון המוקדש כולו לספר הנ"ל!
בדיעבד הסתבר לי גם שהספר יצא בעברית! בשם "מוזיאון התמימות"...
לדעתי זהו ספר מעולה ויוצא-דופן ולמרות אורכו - המאמץ כדאי...
אני ממליץ עליו בכל פה.”

“אורחאן פמוק זכה בפרס נובל לספרות בשנת 2006. התחלתי לקרוא את הספר הזה עם המון ציפיות וכברת דרך נכבדה לא הבנתי מה העניין. אולם לאט לאט שקעתי בעולמו ההזוי של המספר המתאר סיפור אהבה אובססיבית אל קרובת משפחתו הרחוקה על רקע איסטנבול של שנות ה-60 ו-70, עם המתח בין הרצון להחשב מודרני ואירופאי והמסורת האיסלמית הנוקשה והמגבילה. הספר מרתק, מטריד ומאתגר בתיאור הבלתי מתפשר של נבכי נפשו של המספר וסבך רגשותיו. לא לוותר.”