“כולנו למדנו בבית הספר על העלייה הראשונה שהחלה בשנת תרמ"ב (1882). אבל כל מי שלומד מעט היסטוריה יודע שהיו עלייות רבות של יהודים במאה ה-18 וה-19, ואף שנים רבות קודם במהלך כל שנות ימי הביניים (כמו עליית בעלי התוספות מצרפת, עליית הרמב"ן, מגורשי ספרד במאה ה-16 ועוד רבים וטובים). רבים ניסו להסביר מה מייחד את העלייה הראשונה, ומה נותן לה את זכות 'הראשונים', והצד השווה שבהן: הזיקה של העלייה הראשונה לתמורות המדיניות והלאומיות שהתחוללו בעולם בכלל, ובחברה היהודית בפרט, באותן שנים, שבעטיין העלייה הזו התייחדה בשאיפות לאומיות וריבוניות, ובשאיפה של מרבית העולים להגשים עצמאות כלכלית יחד עם רצון עז לגאול את העם "על ידי היאחזות מחודשת באדמת מולדתו ההיסטורית" (בן ציון דינור).

שבעה עשורים קודם, בשנים 1808-1809 (תקס"ח-תק"ע), עגנו בנמל חיפה בזה אחר זה שלושה גלי עלייה של יהודים מליטא, שהמשיכו והתרחבו גם בשנים הבאות, כשבראשם עומדים מתלמידיו המובהקים של הגאון מווילנא (הגר"א - נפטר 1797). מורגנשטרן מנסה להוכיח כי לעלייה הזו של תלמידי הגר"א היה אופי מובהק של עלייה גאולית, משיחית, שמטרתה בניין ירושלים ויישוב הארץ על ידי יוזמה אנושית, כלכלית והתיישבותית. תלמידי הגר"א למדו מרבם את התפיסה, המהפכנית לאותם ימים, שגאולת ישראל לא תופיע מאליה, במעשי פלאים, וגלויות ישראל לא יחזרו ארצה על כנפי נשרים אלא לאחר מאמץ אנושי בבניין הארץ ומסירות נפש בעלייה אליה.

כרקע, מורגנשטרן מראה בספרו כיצד המתח המשיחי צובר תאוצה בכל העולם היהודי לקראת שנת ה'ת"ר (1840), מפרס וכורדיסטאן, ארץ ישראל ומרוקו, ועד למזרח אירופה ומערבה זאת בעקבות שני מקורות האחד תלמודי והאחר מספר הזוהר.
אלא שההתעוררות המשיחית הייתה ברקע החל מראשית המאה הי״ט. בחודש אפריל שנת 1799 פרסם נפוליאון כרוז מיוחד בעת שערך את המצור על עכו. בכרוז נאמר: "חושו! זהו הרגע, אשר ייתכן כי לא ישוב במשך אלפי שנים, לדרוש את השבת זכויות האזרח שלכם בין תושבי העולם, אשר נמנעו מכם באופן מביש במשך אלפי שנים, את קיומכם המדיני כאומה בין האומות, ואת זכותכם הבלתי מוגבלת והטבעית לעבוד את השם אלוהיכם בפומבי ולדור ודור". אמנם חוקרי הפרשה חלוקים בשאלה אם אמנם היה כרוז כזה או לא, אך מכל מקום נוכחתו של נפוליאון בארץ הקודש וכיבושיו במזרח שילהב את ההמונים, וחיזק את אמונתם בתהליך הגאולה המתרקם.
כיבוש ארץ ישראל על ידי מוחמד עלי שליט מצרים בראשית שנות השלושים של המאה ה-19 היווה שינוי עצום ביחס לשלטון העות'מאני, ושלטונו שנחשב נאור וסובלני כלפי היהודים רק הגביר את התקוות הרבות שכבר היו ממילא. אחד ממנהיגי העולים כותב בשנת 1835 מירושלים ״והגוים הישמעאלים מוכנעים ומושפלים הרבה, והיהודים, להבדיל... במדרגה חשובה, ונשמע מאנשים מהימנים שמאז רבנו הקדוש [=ר' יהודה הנשיא מחבר המשנה] לא הייתה שלווה כזו ליהודים בארץ הקודש... על כל פנים דתי המלך של עכשיו הם טובים מאוד לבני עמנו... עד שאינו מדרך גוזמא לומר שכבר הגיע בחסד עליון אתחלתא דגאולה העתידה...״.
בעוד שברחבי העולם הציפייה היא ברובה פסיבית וממתינה, החבורה של תלמידי הגר"א עוסקת במרץ בניסיונות להיאחז באדמה, לבנות בתים וחצרות בירושלים כשגולת הכותרת היא שיקום בית כנסת 'החורבה' בתוככי ירושלים.

אך הקשיים עצומים, מגיפות קשות בשנים 1813-1814 ובהמשך בשנת 1827 וכן בשנים 1831 ו-1838. עד כדי כך המגיפות קשות, שאחד המיסיונררים בארץ כותב כי על אף מספרם הרב של העולים אין היהודים מתרבים באופן יחסית מפני שהמגיפות מכלות בהם בצורה מבהילה. ר' ישראל משקלוב מראשי העולים שכל את אשתו הניה, את חתנו יואל, ארבעה מילדיו, ואת שני הוריו בפרק זמן של שלושה חודשים במגיפה של 1813. רעידת האדמה של שנת 1837 הופכים את צפת וטבריה לתלי חרבות תוך דקות ואלפי תושבים נהרגים והניצולים הופכים לחסרי כל בן-רגע. ועל אף הכל תלמידי הגר״א דבקים בתפיסתם המהפכנית וממשיכים לעלות ארצה, בונים את חצר החורבה, עוסקים ברכישת בתים וקרקעות עוסקים במסחר, כלכלה ועבודת אדמה, זאת למורת רוחם של רבים הרואים בדבר חילול השם. מנהיגי החבורה מבטלים במהלך תיאולוגי רדיקלי את אמירת ׳תיקון חצות׳, הטקסט החשוב הנאמר כקינה על החורבן.
לא נאריך בפרטים הרבים, בתפיסת עולמם ובתלאות הרבות שהיו מנת חלקם, אך לא נגזים אם נאמר שאותם עולים מהפכנים מניחים את היסודות למחדשי היישוב היהודי בארץ ישראל החל ממקימי המושבות הראשונות ועד הציונות הדתית של היום שהרב קוק שאב לא מעט מהגותם הגאולית מבית מדרשו של הגר״א בנתינת הדגש על האקטיביזם האנושי בתהליך הגאולה.

אלא שאי הופעתה של הגאולה המצופה בשנת ת״ר (1840), בנוסף לעלילת דמשק שהייתה ממש בעיצומה של אותה שנה, כמו גם הסתלקותו של מוחמד עלי ובנו איבריהם פאשה מהזירה הארץ ישראלית, גרמה לא לסתם אכזבה. היא ערערה את האמונה באחד משלושה-עשר עיקרי היהדות, וגרמה למשבר עמוק וכואב ביישוב היהודי בארץ ובעולם בכלל, ואינה פוסחת גם על חבורת העולים מליטא, אפילו עד כדי התנצרותם של שניים מאנשי החבורה.
בד בבד מתחילים תהליכים מקבילים של נסיגה מרעיון הגאולה בדרך הטבע, עד כי בשנת תר״ז (1847) לאחר הסתלקותם מן העולם של המנהיגים הוותיקים, מתאספים חלק מן ה׳שרידים׳ ובטקס סמלי מחתימים את בני החבורה על חידוש המנהג של אמירת תיקון חצות ולימוד תורה כאמצעי [יחיד?] להחשת הגאולה.
אט-אט השתלטה התפיסה של ׳אם ה׳ לא יבנה בית שהוא עמלו בוניו בו׳. ההנהגה החדשה החלה מסתייגת מהצעות פרודוקטיבציה ומודרניזציה של היישוב, ומשנות השישים של המאה ה-19 עושה ההנהגה הפרושית הכל כדי לטשטש את הפרשה, יורד מסך כבד על הצפייה המשיחית והפעולות האקטיביות של העולים הראשונים, אפילו עד כדי הימנעות מכוונת מהזכרת שמות העולים. החבורה הפרושית הולכת ונטמעת ב׳יישוב הישן׳ המסורתי, וחבריה מנסים למחוק מן התודעה את ההעזה של הראשונים בניסיונם להחיש את הקץ בבניית ירושלים באמצעים בלתי מקובלים.
בדיעבד, מתוך פרספקטיבה היסטורית, דווקא האירועים ששל שנת ת"ר שנתפסו בשעתם כשליליים, חזרת השלטון העות'מאני ועלילת דמשק, הביאו בסופו של תהליך למפנה חיובי בתולדות היישוב בארץ ישראל. המעצמות נעשו גורם משמעותי יותר באימפריה העות'מנית מה שגרר זכויות יתר לנתינים היהודים בארץ ישראל, ובעקבות עלילת דמשק הועמקה החשיבות של הפעילות היהודית הכלל עולמית ואנשים כמו רוטשילד ומונטיפיורי הביעו נכונות לתרומת סכומי עתק לפיתוח היישוב בארץ. אלא שהאכזבה העמוקה מנעה מהיישוב את היכולת לנצל עד תום את ההזדמנויות החדשות שנוצרו.

אך כאמור, היסודות שהניחו הראשונים לא באמת נעלמו, ההנהגה המצומצמת של ראשי הפרושים ותלמידיהם לא ציפו מלכתחילה למהלך גאולי אפוקליפטי משדד מערכות, אלא הניחו כי הדברים יתנהלו כתהליך הדרגתי המתנהל בדרך הטבע ודרך המאורעות הכלל עולמיים, ולכן גם בשנים שלאחר שנת ת"ר הם ממשיכים בפעולותיהם ככל האפשר. הרוח שלהם ממשיכה לבעבע אם לא בגלוי ממש אז מתחת לפני השטח. יואל משה סלומון האגדי, היה נכדו של שלמה זלמן צורף מראשי החבורה ההיא ומבוני חצר החורבה בעיר העתיקה.

לספר מרתק זה יש ספר המשך הנקרא 'השיבה לירושלים' שממשיך לחקור ולהתחקות אחר האידאולוגיה הפרושית המקורית, ואחר השיבה לירושלים במאה ה-י"ט בכלל. אך הספר הזה הוא החלוץ שגרר את המהפכה בכל הקשור לראשית הציונות, ולהגדרתה, וממילא עורר התנגדות רבה בקרב ההיסטוריונים והאינטלקטואליים, ולכן מן הראוי לציין כי יש חוקרים החולקים על מורגנשטרן בהנחות היסוד שלו, ועושים זאת לעתים ביותר מאשר מחלוקת אקדמית אובייקטיבית מרוסנת, אך למיטב הבנתי, הטענות שלהם לא מגובות במסמכים ותעודות כפי שמרבה להביא מורגנשטרן אלא יותר על השערות (ואולי גם על מעט נגיעות אישיות), אך זו רק דעתי האישית, ולכן אני מעדיף לא להרחיב והמתעניין ימצא בקלות את הדברים.”