“פעמים רבות, לקרוא ספר מדע בדיוני "קשה" איכותי הוא אתגר. זה מאוד מאכזב לעבור את האתגר בהצלחה, אבל לגלות שבעצם, לא היתה הרבה תועלת בכך.

Spin State לכאורה מציג הרבה קידמה, והרבה טכנולוגיה מתקדמת - בעיקר בתחום תיאוריית הקוונטים (מה שאומר שמלכתחילה אף אחד לא מבין בזה יותר מדיי - גם בתחום העתידני בו הספר מתרחש) ומחשבי-על. ביקום המתואר בספר, מעבר לקבוצה הממשיכה את המסורת הארצית הנושנה של קיום חסר תכלית, קבוצות מסויימות בחרו לקחת את ההשבחה הגנטית כמה צעדים קדימה ולהפוך וקולקטיב משובט אחד (הסינדיקט). שחקנים נוספים באותו מגרש חצי-מציאותי-חצי-קיברנטי הם היישויות שכל-כולן אינטליגנציה מלאכותית, של תודעות שהועברו לרשת העצומה שמחברת בין כמה כוכבים.

כמו בכל ספר מדע בדיוני טוב, הטכנולוגיה, המסגרת העתידנית, כל זה אינו אלא רקע לבעיות אנושיות שאנחנו מכירים היום. העולם בו מתרחשת העלילה אמנם מיושב על-ידי בני-אדם מן העתיד, אך הם חיים בתנאים קשים ועובדים במכרות פחם בתנאים שמזכירים את התיאורים של הכורים מן המאה ה-19. האינטריגות הרומנטיות השונות אמנם חוצות את גבולות המגדר, אך הן גם חוצות את גבולות ההגדרה האנושית - וכך אנחנו רואים את הרומן בין בת-אנוש מהונדסת גנטית לבין ישות אינטליגנציה מלאכותית המתרפקת על עבר בכדור הארץ.

הדמויות עצמן בנויות היטב ומתוארות לפרוטרוט. גם קו העלילה עצמו לא נוטה להשבר יותר מדיי, וכמו שאסביר עוד מעט, הבעיה היחידה היא שהוא זוחל לו בקצב איטי להחריד. אני חושב שגם השילוב של הרעיונות וההזדמנויות בטכנולוגיות מתקדמות כפי שמוצג בספר בהחלט מרחיבים קצת את המחשבה, לפחות ברמה התיאורטית.

למי שמחפש את הטוויסט היהודי/ישראלי - לאותה ישות אינטליגנציה מלאכותית קוראים כהן. כדור הארץ אמנם מזוהם ונאלץ להתרוקן מיושביו, אך המספרת דואגת לעדכן אותנו כי מקומות סכסוך עדיין מאוכלסים על-ידי מיליציות חמושות. ואכן, ישראל היא אחת מן המקומות הללו, ו"הקרב על תל-אביב" מוזכר לא פעם אחת. עוד קרב מפורסם, שרודף את גיבורת הספר, קתרין לי, הוא הקרב על הגלעד - אלא שכאן הגלעד הוא שם של כוכב-לכת שכוח אל.

עד כאן הכל טוב ויפה. לכאורה יש תשתית נהדרת לסיפור נהדר ומרתק. הבעיה שלי בקריאת הספר היתה האופן האיטי שבו העלילה מתקדמת, בין תיאורים שנוטים לשעמם בדקדקנותם אודות מחוות הגוף, המבטים, העיניים, הריח, ומה לא - של הדמויות השונות. פעמים רבות מדיי המספרת מעלה את כל השאלות שהדמויות שואלות את עצמן - גם אם השאלות הללו ברורות, או נשאלו לא מזמן.
ההגדרה הכי... רדודה, שאפשר לתת לאותה התעמקות, היא "ספר בנות" - כזה שמתמקד ברגש ונותן לו מימד רציני יותר בעלילה. אני לא חושב שזה בהכרח רע, ואני בטוח שיש קוראים (וקוראות !) שדווקא יהנו מאוד מן הסגנון הזה. לדעתי זה פשוט ניפח את הספר, שהיה יכול להיות מצויין גם באורך של 400-450 עמודים, לאורך של 600 עמודים. ולמרבה הצער, הדבר הזה גרם לי לגרור את הקריאה, ולומר כשסיימתי את הספר "ברוך שפטרנו".”