“אינכם מסוגלים לתאר לעצמכם מה רבה הייתה שמחתי כשקניתי את הספר "שבט דב המערות", עליו חלמתי קרוב לשלוש שנים ארוכות. מן הרגע הראשון ידעתי שאוהב את הספר הזה, והוא בהחלט עמד בכל הציפיות ואף עלה עליהן, בנקודות מסוימות. הסיפור הספק-בדיוני ספק-אמתי שטוותה אואל, המהווה יריית פתיחה לסדרת ספרים מצליחה חובקת עולם (ותקופות), יעורר בכל נפש הערצה והתפעלות, אך הוא ניצב
כאין וכאפס לעומת הדמות הראשית: Ayla (איילה? עיילה?).
איילה היא יצור תמיר, זהוב- מחלפות, בהיר עיניים וישר רגליים. לא, לא דוגמנית - אלא האדם (אף שזה מוטל בספק), האישה (הפקפוק תקף גם לגבי כינוי זה) המכוערת ביותר בשבט דב המערות, קבוצת ניאנדרטלים רחבי מצח ונטולי סנטר שהגבוה שבהם בקושי מדגדג את זקנהּ הלא-קיים של איילה. עם קבוצה זו, המכונה "שבט דב המערות", חיה איילה במשך שנים, מילדות עד בגרות. עלילת
הספר מתמקדת בה ובשלוש דמויות קרובות הסובבות אותה (כולם בני השבט מלידה) - קרֶבּ, קוסם אדיר, אִזה, אשת הרפואה המהוללת ובראוד, גבר שתלטן, אימפולסיבי ואלים. ההקבלה הטובה ביותר (והמדויקת להפליא!) לדמותו היא
וויליאם, שמילא עמודים רבים של "עמודי תבל" בתיאורי אלימות ואונס נוראיים. כל דמות עוררה בי מחשבות עגומות של טבע האדם דרך רגשות עזים: שנאה יוקדת, חמלה טהורה, הזדהות עמוקה או אהבה מטלטלת, וחוויה זו הזכירה לי שאף הפער בין תקופתינו אנו לבין שחר
האנושות בלתי ניתן לצמצום - האנשים, אף שהם מגזע אחר, ואינם, למשל, מסוגלים להפגין רגשות באמצעות צחוק או בכי - הם אותם אנשים, גם בהם מפעפעת רוח חיים הצופנת את תחושותיהם ותאוותיהם, אשר כלל ועיקר זהים לשלנו כיום. ההוכחה הזו צורבת. ההוכחה הזו מאדימה את הפנים ומאיצה את פעימות הלב: חשתי כאילו הציבה הסופרת מראה מול עיניי - ברם, ההשתקפות היא לא אחרת מאשר
דמויות אלה בסיפורהּ, כביקורת על התנהלותי ועל שאננותי. התבוננתי באיילה שוברת כל מוסכמות של השבט, נלחמת על זכות שכנראה ברורה רק לה, מרימה כל גבה במערה, למרות שהיא נדחית שוב ושוב. אם לא הייתם מגדירים זאת "אומץ",
אמרו לי - מהו אומץ? מהי גבורה? ומיהו מוג הלב?
אני.
אני ואת וכולנו. אנחנו מוגי לב, פחדנים אחוזי רחמים עצמיים שמתחבאים מאחורי מילים יפות וקישוטי עט שרק הדיו ומוח חושב מסוגלים להפיק יחדיו. זוהי התובנה הגדולה שהפקתי מהתבוננות בראי: אנחנו פחדנים, לא משתווים אף לחצי מאנשי המערות "הפרימיטיבים" שנחלו באזורנו שנים, שנים קודם. תובנה זו רק מלאה אותי בהערצה עצומה כלפי איילה, שבאמת ובכל לשון ראויה להיכנות
"גיבורה".

במהלך הקריאה נוכחתי לדעת שהספר עוסק בעניינים ובעיות שעוד תקפים לימינו. לא, אין מחסור במים והשמש לא קופחת במידה להמסת קרחונים, אך בעיות פנימיות,
אנושיות במיוחד, שעולות על הפרק במוקדם או במאוחר בכל תקופה, שורשיהן בתקופה זו: יחסי כוחות בין הזכר לנקבה עולים פה, ונגד המערכת הזו איילה, בעלת כשרון ציד - מותרה השמורה רק לגברים - מתרעמת. אמנם איילה לא מגדירה את הפמיניזם הראשון פה - אבל זה מספק עוד נקודה למחשבה על התקופה, שנבצר ממני להבין עד היום בו פתחתי את הספר: חלוקת התפקידים בין המינים - ציד ואיסוף,(ילדים, הנכם מתבקשים להתאים כל תפקיד למין מסוים) - היא לא משום שהנשים נחותות או בשל עליונות האון הגברי... היא בשל קנאה. בעבר, "האש הייתה שייכת
לנשים" - הן נהלו את הטקסים הדתיים ודאגו לכלכלה של השבט, אך הגברים גנבו זאת מהן בעורמה... דפוסי הגניבה מובהרים במהלך הסיפור, אך לא ארחיב בדבר. נקודה
למחשבה.

לא נותר לי אלא להתייחס לתלונה המרכזית על הספר והוא עובדת היותו משעמם לפרקים. ואינני יכולה אלא להנהן ראש: לעתים (פעמיים במהלך סיפור בן 500 עמודים ויותר, אם לדייק) אנו חווים רגעים של שעמום מפחיד במהלך הקריאה. וזאת מקווה אנכי שאדע להסביר: אואל כותבת ברגישות ובשימת לב לפרטים, היא סוחפת - בקטעים מסוימים - ומתונה יותר, בקטעים אחרים. לעתים מרגישים מעין גל סוחף שמניע את האדם לקרוא, לקרוא, לקרוא ולא לחדול לרגע (מעין זריקת אנדרנלין, למעשה), אך קשה לעכל שהחלק המעניין באמת כבר נגמר, ושוב חזרנו לנדודים - ל"חלקי הביניים", שנועדו אך כדי להשלים פערים מאירוע מכונן אחד למשנהו - וזה יוצר תחושת שעמום מירבית. אם כי אני חייבת לציין שהספר עשיר בפרטים, הוא באמת מעולה, וכל שצריך לנקוט במצבים אלו הוא נשימה עמוקה, התנתקות מהספר, נקו את הראש עם כוס מים או סיבוב בחצר, עכלו את האירועים מעתיקי הנשימה
שזה עתה סחררו את ראשכם - וחזרו לספר מוכנים לקרוא את ההקדמה לאירוע הסוחף הבא.

לסיכום, ברצוני להבהיר שאיילה, חדורת התעוזה, ושאר הדמויות המעטרות בגאון את הדפים, הן-הן נקודת הכובד של הספר הזה, אם לא גם של הבאים אחריו. העלילה תופסת מקום נכבד, בשל היותה מיוחדת ומרתקת, אך אני רואה חובה להעיר שאתם תתאהבו בדמויות, במאבק נפשי פנימי של אהבה-שנאה. אפילו בראוד אהוב לפעמים.”