“האם ילדה הגדלה ללא אהבה, בסביבה עוינת, פוגענית ואפילו מתעללת, יכולה להתגבר על ההתחלה הקשה ולהפוך לאישה בריאה בנפשה, שלמה עם עצמה ובעלת יכולת לאהוב וליצור? האם ילדה אומללה כזו תוכל למצוא תעצומות נפש על מנת להבין ולהפנים כי היחס האכזרי כלפיה אינו נובע מפגם כלשהו בה אלא מחולשותיהם ורשעותם של אחרים?

שרלוט ברונטה, מחברת הספר הקלאסי הנפלא ג'יין אייר, נותנת לנו תשובות אופטימיות על שאלות אלו. ג'יין אייר מתייתמת מהוריה בגיל רך ועוברת לגור "אצל הדודה והדוד". דודה אימץ אותה, ומשחלה השביע את אשתו כי לאחר מותו תתייחס אליה כפי שהיא מתייחסת אל ילדיה הטבעיים. אלא שלאחר פטירתו של הדוד מתגלה דודתה של גיין כמפלצת לא קטנה, שבהשוואה אליה האימא החורגת של לכלוכית ראויה לתואר "אם השנה". ג'יין - ילדה מבריקה, קטנה ועדינה אך בעלת אופי חזק מפלדה – לא מצליחה להבין מדוע עולמה כל כך רע לתפארת ומדוע היא מופלית לרעה ביחס לדודניות-רודניות שלה:

"Why was I always suffering, always browbeaten, always accused, forever condemned? Why could I never please? Why was it useless to try to win any one's favor? Eliza, who was headstrong and selfish, was respected. Georgiana, who has a spoil temper… was universally indulged."

הרומן מתאר את תהליך התבגרותה וצמיחתה של ג'יין, שהיא אחת הדמויות הנשיות המרשימות והעוצמתיות ביותר שנתקלתי בהן אי-פעם בספרות. מאחר והספר יצא לאור לפני כ-175 שנה, זהו קרוב לוודאי אחד הרומנים הפמיניסטיים הראשונים והוא צלח היטב את מרחק הזמן. מדובר בספר מרתק, מותח ומרגש שהוא גם סיפור אהבה מן המשובחים שקראתי. מלבד העלילה, הספר גם מעביר אותנו הקוראים במנהרת הזמן אל אנגליה של המאה התשע-עשרה, אנגליה של "אדונים ומשרתים", של אמונה נוצרית אדוקה, ושל יחס של בוז לצרפתים (יתכן שנמצא בוז כזה גם כשנחזור מן המסע במנהרת הזמן). וכך כותבת ג'יין/ברונטה על Adelle, ילדה צרפתייה שהתחנכה באנגליה (וראשית חינוכה ניתן לה ע"י ג'יין עצמה):
"As she grew up, a sound English education corrected in a great measure her French defects…"

סנובים, האלביונים האלה. אני ממליץ למי שיכול לקרוא את הספר במקור האנגלי. כמו שהציטוטים לעיל מדגימים, השפה של ברונטה עשירה ומדויקת, גבוהה אך לא ארכאית. תענוג אמיתי.

**********

נ.ב.: כתבתי את הביקורת כשאני צופה בחצי עין בטקס פתיחת האולימפיאדה שנערך... באנגליה. נראה שגם חצי עין זה יותר מדי - הטקס משעממממם.”