“כשסיימתי להקריא לבן הארבע את מדיקן (בדילוגים מתבקשים. לא רוצה שיחליט לבדוק מקרוב איך עובד הענין הזה של החדרת חפצים קטנים ועגולים לאף, למשל) הוא ביקש שאביא לו מהספריה עוד מדיקן.
לא פלא, כשהאחים הגדולים קוראים בעיקר סדרות, בן הארבע משוכנע שכל ספר הוא בהגדרה חלק מסדרה.
הסברתי לו שאין עוד מדיקן וחשבתי שבזה תם העניין, אלא שאז גיליתי בספריה שדווקא יש עוד מדיקן.

את מדיקן הראשון לקחתי בכלל בשביל הגדולים, בני כמעט שבע וכמעט תשע.
שניהם עשו פרצופים.
ההוצאה החדשה והיפהפיה של הספר גרמה להם להרגיש שזה ספר של ילדים קטנים. או של בנות. לא בטוח מה יותר גרוע מבין השניים.
אז הקראתי לקטן, הם הקשיבו, בהתחלה בחצי אוזן, ותוך יומיים - סיימו לקרוא בעצמם.

מדיקן והספוגית מיוניבקן (עדיין?) לא יצא בהוצאה חדשה.
לא נורא, ההוצאה הקימת לא רעה בכלל. אמנם ליסבת אומרת למדיקן "את לא נורמלית מדיקן" במקום "השתגעת מדיקן", אבל למי אכפת.
ובכל זאת, לא הקראתי לבן הארבע את מדיקן והספוגית.
כי בניגוד לחלק מהסדרות שהילדים שלי קוראים, בהם כל הספרים הם אותו הדבר בשינויים קלים פחות או יותר (לא, ברצינות, מה הקטע הזה של גלילה רון פדר עמית עם זוגות בן ובת שיוצאים יחד להרפתקאות ולנצח תוהים האם גם הוא/היא אוהב/ת אותי כמו שאני אוהב/ת אותו/אותה? ואף פעם-אף פעם לא מתקדמים לשום מקום??), הספר השני של מדיקן בוגר יותר מהספר הקודם.
מדיקן וליסבת הן עדיין אותן שתי הילדות המקסימות, השובבות, בעלות אופי מוגדר ותכונות חיוביות יותר ופחות כשהיו, אבל הסביבה שלהן נחשפת יותר בספר הזה ומה שהיה מוזרות חננית או הערת שוליים בספר הקודם - תופס פה יותר נפח.
השכרות והבטלנות של השכן שהן לכל היותר חינניות בספר הקודם הופכות בספר הזה לסכנה.
ההורים האוהבים והמושלמים של מדיקן וליסבת מתבררים גם הם כמי שאינם מושלמים, סובלים ממצבי רוח ותוהים על הדרך החינוכית הנכונה לנהוג בה עם בנותיהן.
פערים חברתיים ומעמדיים תופסים מקום נכבד, ואנחנו זוכים להכיר את אשת ראש העיר הסנובית, המקיימת נשף צדקה לטובת העניים אבל נחרדת כשאלבה המשרתת מופיעה בנשף כאורחת יחד עם בני משפחתה של מדיקן. הספר מחדש את ההיכרות עם מיה, נתמכת הסעד, ההופכת לחברה טובה של מדיקן ועל הדרך - פוקחת את עיניה לחוסר השיויון ביחסו של מנהל בית הספר לילדים עניים ולילדים של, למשל, עורכי עיתונים.

זה ספר מקסים לא פחות מהקודם, עוסק גם הוא בבעיות הקטנות של החיים, כמו נעילת סנדלים חדשים ללא רשות וביקור בחווה, אבל גם בסוגיות בוגרות ומורכבות יותר.
מומלץ בחום.”