“ג'ף סמית הוא סופר מצויין. הוא גם מאייר מדהים בעל יכולות מופלאות, אבל לא סתם פתחתי את דברי בדגש על יכולות הכתיבה שלו. אני מאוד אוהב קומיקס ונובלות גראפיות, משהו שאני מאוד מחובר אליו עוד מהילדות, ובהתאם הספקתי גם לחוות על הז'אנר הזה את חוות דעתי במספר הזדמנויות באתר. אם יש תחושה שכמעט תמיד ליוותה אותי בקריאה של קומיקס היא זו שרמת הכתיבה לא השתוותה לרמת האיור. גם כשאני חושב על יצירות שמאוד אהבתי, תמיד היה קיים הפער הזה שנע מבמרווחים משתנים בין יכולת הכתיבה ובין היכולות הגרפיות, כשהפן הכתיבתי נשרך ומחופה על ידי סגנונות ציור מרהיבים. והנה מגיע ג'ף סמית ויוצר סאגה אדירה בעלת 9 כרכים (בעברית יש 10 בגלל שחילקו את הספר האחרון מטעמי רווח), כשהכתיבה לא נופלת באיכותה מהגרפיקה. אחד הדברים הגדולים ביכולת הכתיבה של ג'ף סמית הוא ההומור. לא פעם מצאתי את עצמי צוחק בקול רם מהסצינות המתוארות. הוא הצליח לבנות דמויות רבות ולכולן יש דגש על אישיות. במהלך קריאת הסאגה הסגנון של הספר משתנה, הוא הופך הרפתקני יותר, מיסתורי, קודר, אלים ובמקביל משמר על ממדים השונים והמגוונים שיש לסדרה.
אני מודה שבמבט ראשון על הכריכת הספר הראשון, וגם על הכריכות ספרי ההמשך, חשבתי שהקומיקס יהיה מכוון בסגנונו לילדים צעירים, אבל כמה טעיתי וכמה שמחתי לגלות שאני טועה. נשאבתי ליצירה הזו והתמכרתי כליל. לא סתם 'בון' כבר נכנס לרשימה מכובדת של אחד מעשרת הרומנים הגראפים הטובים בכל הזמנים.
במקור הסדרה יצאה בחוברות קומיקס בשחור לבן, אולם היום החוברות נצבעו בכשרון רב על ידי סטיב המאקר.
את הסדרה יצא לי לקרוא באנגלית, ואני מציין את זה מכיוון שלחלק מהדמויות יש מבטא בעל טעויות כתיב מכוונות בבועות הדיבור. משעשע ביותר.
עכשיו אני קורא ספר חיצוני לסדרה שמתאר את עלילותיה של רוז שנים לפני שהסאגה העיקרית התרחשה. ג'ף סמית צייר אבל צ'רלס ווס אייר. למי שלא מכיר, צרלס ווס מתמחה בציורי פנטזיה, ולמרות שהכותב הוא אותו כותב סגנון הציור השונה בתכלית משנה לחלוטין את אופי היצירה.
לסיכום- תענוג של קריאה. ולמי שלא חובב קומיקס ולא מתחבר לז'אנר, אנא נסו את 'בון' ותראו בעצמכם שדעתכם על העולם הזה תשתנה מעצמה.”