“ביקוריי אצל סבי וסבתי הולידו את אהבתי לביאליק עוד לפני שידעתי ממש מיהו.
בימי שישי, ישר אחרי הגן, היינו נוסעים אחי, הוריי ואנוכי לדירתם בגבעתיים ושם אוכלים ארוחת צהריים, עונים על שאלות המחייבות הסבר מפורט ומסרבים למנת מרק נוספת.
בסוף הארוחה היה פורש סבי לחדרו לנוח, סבתי מקוננת בפני בנה וכלתה אודות מחלות/תרופות (וכמובן שלא חוסכת גידופים עסיסיים גם על בעלה), אחי לומד טריקים חדשים מתוך ספר קוסמים שקיבל במתנה ליומולדת ואני כהרגלי מחטטת בארונות ובמה שנמצא על המדפים.
כמעט בכל פעם גיליתי ממצאים חדשים או חפצים שאבד עליהם הכלח כמו תקליטונים בעלי סינגל אחד, כפתורים בצבעי זברה שנשרו ממעיל שמעולם לא ראיתי, תכשיטים שבורים ופעם גם מצאתי שיניים תותבות עטופות במטפחת רקומה.
פעם אחת, באחד מחיטוטיי הנואשים, לאחר שכבר נלאיתי למצוא דבר מה משמעותי, גיליתי באחת ממגירות הקומודה שבחדר האורחים, קבור תחת הררי תחתונים וצעיפים, ראש או יותר נכון פרוטומה מגבס צבוע שחור.
הוצאתי אותו בזהירות והבטתי בו מהופנטת אולי קצת מפוחדת.
לאחר דקת צפיה, העזתי ללטף את הראש החלקלק ולהביט בעיניים שבניגוד לראשים או פסלים אחרים שכבר ראיתי בתכניות הטלוויזיה הלימודית אודות יוון ורומא, היו אלה מלאות חיים ומחורצות בקמטוטים.
נדמה היה לי אפילו שהראש קצת חייך אלי ועל כן חייכתי אליו חזרה, אחזתי בבסיסו בחרדת קודש והלכתי להראות לאמא את התגלית וגם לשאול מי זה.
היא סיפרה לי שזה האיש שכתב את נד נד ואת ״כל חבריו שם בגן והוא לבדו עומד כאן״ ציטטה לי בסבלנות את השורות המוכרות.
ואני זוכרת שדווקא שמחתי שזה הוא והבעת פניו התאימה לי משום מה לכל השירים שהכרתי עד כה.
לפני שחזרנו הביתה וקצת אחרי ה ״נו-נו-נו״ מסבתא, ביקשתי רשות דווקא מסבא לשים את הראש על מדף הספרים כך שבכל פעם שאבוא לביקור אוכל להחזיק אותו ממש בזהירות ואולי גם ללטף את הקרחת וכך היה.

שנים עברו.
למדתי בתיכון.
ספרות חמש יחידות, הומאנית בכל עמקי נשמתי.
ידעתי בעל פה את עיר ההריגה, על השחיטה והיא יושבה אל החלון.
לא כי הכריחו אותי אלא כי כל מילה היתה משמעותית עבורי בשירתו.
בגללו, בגלל ביאליק החלטתי לנסות להיות משוררת אך גיליתי כי זאת מלאכה ליחידי סגולה, לך ונסה להסביר לעולם בכזה צמצום את כאבי ליבך, נסה לתת לנו בתמצות את קורות חייך.
אז וויתרתי על השאיפה אך לא על הפרוטומה מבית סבא. היא הועברה למדף הספרים בחדרי והיתה נשארת שם עד היום אילולא נסדקה, התקלפה ולבסוף גם נשברה.
את הספר ״חוזה ברח״ גיליתי רק לאחרונה לאחר שחיפשתי ביוגרפיה טובה שתתן לי מידע נוסף אודות יקיר נפשי.
מדובר בספר מיושן למדי אשר ניתן למצאו אך רק בחנויות יד שניה אך עם זאת אינפורמטיבי, מעניין ומעניק לקורא היבטים שונים על חייו של המשורר ואישיותו המדהימה. מלבד ציטוטים, שירים ואנקדוטות משעשעות מאיר הסופר באור תבוני ומפוכח את חייו האישיים עם מניה, אשתו ובמקביל את יחסו לשתי הנשים האחרות בחייו (כן!! היו שתיים!).
למדתי עובדות שעבורי היו חדשות (למשל שהוצאת ״דביר״ היתה בבעלותו) ורק גרמו לי לאהוד אותו יותר ולהצטער שלא נולדתי בתקופה מוקדמת יותר.
לקורא המודרני תהיה הקריאה בספר טיפה אתגרית שכן השפה קצת מיושנת ולכותב נטיה ״לחפור״ ולספר על מהלכים חשובים בהסטוריה שלא תמיד קשורים לביאליק, אם כי קרו בתקופתו.
אך לסקרניות כמוני שאינן מסתפקות אך ורק בוויקיפדיה היתה זו ללא ספק חוויה מעניינת. עכשיו רק נותר לי לשוטט בשוק הפשפשים ולמצוא ראש ״חדש״ למדף האיקאה שלי, רצוי משיש.”