“אני לא יודעת כמה ספרים קראתי בחיי. אני יודעת שלא משנה כמה אקרא, הם אף פעם לא יהיו מספיק. ספרים כמו "התחלה נוראה" (בתרגום העברי) מביאים לי נחת. אני לא יודעת למה. הם פשוט גורמים לי לשלווה. הרגשה כזאת שטעמתי מספיק, ושמתי לב להרבה דברים, ושגם אם לא אקרא את כל הספרים בעולם, אז מצאתי כמה פנינים.
אז כן. את הספר הזה קראתי בגרסה באנגלית. ולפני שתתבלבלו, הסיבה היא book report.
בתנאים האלה, תולעי ספרים נדפקו. כי לא משנה באיזה מקצוע זה; ספרות, עברית, אנגלית, או כל מקצוע אחר שעושים בו ביקורת על ספר, אם אתה במחסום קריאה, אז כן, סוג של נדפקת. לך תסביר למורה, רוב הזמן היא בכלל לא תבין (שלי לא).
אשתף אתכם במקרה הטרגי שלי: יש לי מחסום קריאה כבר בערך חצי שנה ("אנחנו אוהבים אותך, אנג'ל"). הצלחתי לקרוא ספרים ספורים במהלכו, בערך ספר אחד לחודש (זה לא עצוב?).
אל תטעו, הספר הזה לא שובר מחסומי קריאה. חשבתי שהמחסום קריאה שלי בשיא שלו בשבוע האחרון, מה שאומר שלא הצלחתי אפילו להתקרב לסיפור, אז פשוט ישבתי, קראתי מנגות והצטנפתי בemo corner שלי, בוכה כמו סתומה. נחזור לעיקר, חשבתי שהוא בשיא. מה שאומר שהייתי בטוחה שמחסום הקריאה שלי יימשך עוד לפחות חודש. אבל פתאום מופיע לי החשק לקרוא ספר. ו – אני אשבור לכם את האשליה – כמובן ניצלתי אותו כדי לנסות לקרוא ספר בעברית. כשגיליתי שהספר בעברית גרוע, אז, אתם כבר יכולים להשלים את ההמשך.
הסופר עוקצני למדיי, מספר לנו להוריד את הספר מהיד כי לדבריו הוא "משעמם", ו"לא אופטימי במיוחד". איך אדם לא ייקח ספר כזה מהמדף? הוא שיחק לי במוח.
אז כן, הספר לא אופטימי במיוחד. הספר מגולל את סיפורים של שלושה אחים מבריקים; וויולט בת הארבע עשרה, שאוהבת להמציא דברים, קלאוס בן השתיים עשרה, שחוקר רבות על מגוון רב של דברים, וסאני בת השש, כמדומני, שאוהבת לנשוך, ילדי הבלדר (לא בלנדר. כן, גם אני התבלבלתי בהתחלה). ילדים שיום אחד נוחתת עליהם פצצה – הם מתייתמים. כשהם בילו יום כיף בחוף, הבית המרהיב בו גרו הפך לאפר, ביחד עם ההורים שלהם. אנחנו עוקבים אחרי הטלטלות שבחייהם ברגע שבו הם מובאים לאפוטרופוס שלהם; הרוזן אולף. איש מרושע וזדוני שכל מענייניו סובבים סביב הכספים של הוריהם, שאמורים, כביכול, להישאר נעולים מאחורי נעול ובריח עד שוויולט (בת הארבע עשרה) תגיע לבגרות.
הסיפור המופלא הזה יכול להשתבש בצורה כל כך מופלאה, וטוב, זה לא פשוט נפלא? (ציניות)
בכל מקרה, אני מאוד אוהבת את הסופר הספציפי הזה כי הוא ציני ונוקב ומאוד מרושע. כלומר, באחד הפרקים שלו הוא מדבר על סוגי ספרים, ועל זה שרוב האנשים בעולם היו סוגרים ומניחים את הספר שלו בצד כבר בהתחלה כי הם לא אוהבים שדברים רעים קוראים לילדים קטנים. איך אפשר לא לאהוב אותו? בנוסף, הכתיבה שלו נהדרת. יש סופרים ספורים שבאמת מלהטטים עם המילים, כמו שנו פיר הסבירה לי באחד מהימים. מאז, בשבילי אלה סופרים שגורמים לך לחשוב כאילו הם בחרו מילים בפינצטה מתוך תיבת האוצר-וכל-הטוב שיש להם בראש. אני דיי טובה באנגלית, טובה מספיק כדי להבין כמעט את כל הספר בלי בעיות ולהבין שלסופר יש גרמר טוב.
ושוב, אני טובה מספיק בשביל להזדהות עם הדמויות, ולהבין את האישיות שלהן. ואני אוהבת את האישיות של הדמויות של סניקטס. אני אוהבת בכללי אנשים אינטליגנטים שמתכננים דברים, קוראים ספרים בשפע, ונושכים.
בצורה מוזרה, הספר הזה הזכיר לי את בהרבה רבדים את "הנסיכה הקסומה". הסופר העוקצני-אך-המתוחכם-עם-משחקי-הפסיכולוגיה, והקטעים-הקיטשיים. מרגיש לי כאילו סניקטס היה ציני והבין מה הוא עושה. זה גורם לי לאהוב מאוד את הספר הזה. הוא מאוד פשוט; הטובים טובים, הרעים רעים, כמו אגדה קצת יותר מתוחכמת. אני מאוד אוהבת את זה.
במהלך הספר עברתי שעתיים וחצי מופלאות של סיפורם של שלושה אחים חביבים עליי במיוחד. אני חושבת שאמשיך את הסדרה הלאה (באנגלית, אם אמצא את ההמשכים). זה ספר מופלא, מתוק (ומצער). הדמויות שלו ברות הזדהות, הכתיבה נהדרת, והעלילה חמודה אך צפויה. אני לא יודעת לאיזה זמנים להמליץ עליו. כי מצד אחד, הוא קליל, ומצד שני, הוא עצוב. כי אלה שלושה אחים שמאבדים הכל, ושוב פעם, נקלעים לסדרה של מקרים מצערים.”
