מבוא


שם הספר בגרמנית הוא "קפקא למתקדמים". בשם הזה יש קורטוב של אירוניה וגם משמעות עמוקה יותר. הכוונה הייתה להדגיש שאין להעניק פירוש מצמצם ליצירתו של קפקא תוך הסתמכות על הביוגרפיה שלו וגם לא לצמצם את זו ליחסיו עם אביו, כפי שרבים, בעיקר "מתחילים", נוהגים לעשות. יוזף צ'רמק, שהואיל לתרגם את הספר לצ'כית, הציע שם אחר ההולם יותר את הספר שהסכמתי לו ברצון, והוא "ניסיון להבין את קפקא".


לאמתו של דבר, זהו ניסיון להבין את יצירתו של פרנץ קפקא מתוך עולם המחשבות והדימויים שלו, ככל שהדבר ניתן. לשם כך היה עלי להתייחס למכלול היצירה שלו – לרבות חייו, משפחתו, הספרים שקרא ושיחותיו עם חבריו שגם את יצירותיהם סקרתי משום שהן פתחו בפני אשנב לשיח האופייני לספרות הגרמנית של פראג שקפקא לקח בו חלק – כאדם מבחוץ. מבחינה זו הספר הוא מבוא לחייו ויצירתו של פרנץ קפקא.


דווקא ההשוואה לכתביהם של סופרים גרמנים בני פראג מבליטה את ייחודו של קפקא, שאין לייחסו לניסיון חייו. חברו, מקס ברוד, שהתנסה בחוויות דומות בחוג המשפחתי והחברתי שלו, כתב בצורה שונה לגמרי. לברוד, בניגוד לקפקא, הייתה ילדות קשה, אך הרומנים שלו, שנשכחו בימינו שלא בצדק, ואשר דוגמאות חשובות מהם הוצגו כאן, שופעים אופטימיות. מכאן שיצירתו של קפקא אינה ביטוי של ניסיון החיים שלו. באחד הטקסטים המוקדמים שלו "הכנות לחתונה בכפר" הגיבור חושש מפני החתונה וסובל מן העבודה במשרד. קפקא כתב אותו כשעוד לא הייתה שום ארוסה באופק ובטרם ראה משרד מבפנים.


כתבי קפקא הם ביטוי לראיית עולם סובייקטיבית מאין כמוה, ומשום כך הם כה ייחודיים. הייחודיות הזאת בולטת לאו דווקא בנושאים ובמוטיבים שלהם, אלא באופן התיאור והסיפור. בכך הם נבדלים מכתביהם של הסופרים הגרמנים האחרים בני פראג המוזכרים בספר הזה מתוך כוונה להציג את ההבדלים ביניהם לבין קפקא על אף הדמיון במוטיבים: אלפרד קובין ( (Alfred Kubinופאול לפין (Paul Leppin) וגם סופרים מהאסכולה האקספרסיוניסטית כדוגמת ולטר הזנקלבר (Walter Hasenclever) ופרנץ ורפל (Franz Werfel) שגם הם התמרדו, כל אחד נגד אביו, כפי שעשה פרנץ קפקא, שמבחינה זאת לא היה מקורי כלל וכלל. דווקא הטינה שרחש קפקא לאביו, הנחשבת לעניין ייחודי לו, הייתה סימן ההיכר של בני אותו דור.


חבריו של קפקא היו יהודים כמוהו. על מנת להבינו יש צורך בהיכרות כלשהי עם המסורת היהודית, לרבות הימים הנוראים, שבהם פקדו גם יהודים מתבוללים כמו קפקא ואביו, את בתי הכנסת. הנושאים שהתסיסו את הצעירים היהודים בני פראג בין אנטישמיות לבין ציונות לא היו דווקא נושאים פוליטיים אלא יותר נושאים פילוסופיים שהתאפיינו בקיטוב, ולא בניגוד, בין הפילוסופיה הרציונלית מבית מדרשו של פרנץ ברנטנו ((Franz Brentano, לבין התיאוסופיה לפי המסורת הקבלית. שמואל הוגו ברגמן, חברו של קפקא לספסל הלימודים, שנעשה במרוצת הימים רקטור מייסד של האוניברסיטה העברית בירושלים, עסק בציונות ובמיסטיקה כאחד. על הקרקע הזאת נבטו גם המחשבות של קפקא שכל מי שמתעניין בו ברצינות, חייב להתמודד עמן. המחשבות הללו טבועות בחותמו האישי ובכך הוא נבדל מידידי הנפש שלו – אוסקר באום, מקס ברוד ופליקס ולטש; החברים הללו, שהוזנחו לא אחת, נכללו בספר הזה.


לאושרו של קפקא כאדם וכסופר, תרמה העובדה שתמיד עלה בידו למצוא חברים טובים. בנוסף לאלה שהוזכרו לעיל יש לציין גם את יצחק לוי ורוברט קלופשטוק ((Robert Klopstock. הוא פגש גם שתי נשים שהבינו אותו עד כמה שהדבר ניתן: מילנה יסנסקה (Milena Jesenska)ודורה דיאמנט (Dora Diamant). המפגש עם מילנה יסנסקה סייע לו להיטיב להכיר את הספרות הצ'כית; שתי הנשים הללו מוצגות כאן, וכך גם סיפור האירוסין האומלל שדובר בו רבות, עם פליצֶה באואר ((Felice Bauer הברלינאית, שהיה בעל משמעות רבה בחייו וביצירתו של קפקא: בעטיו לא נעשה לבעל ולאב, כפי שהיהדות תבעה ממנו, אלא לסופר שחשיבותו עלתה כמעט על כל שאר הסופרים בני זמנו, לא בגלל האירוסין שלא עלו יפה, אלא בגלל הסיפורים והרומן שכתב באותה תקופה: "גזר הדין", "הגלגול", "במושבת העונשין" והמשפט.


איש לא היה מגלה עניין בקפקא היום אך ורק על סמך ההיכרות עם סיפור החיים שלו, ישנם סיפורי חיים מסעירים יותר. אנו עוסקים בו כיום בזכות יצירתו שהיא באמת מסעירה: ראיית עולם מבהילה המעכירה גם היום את שלוות נפשנו.


ורצוני לסיים בהבעת תודה: תודה לחיים נול שהציע למו"ל ישראלי את הספר הזה, תודה למרים קראוס שטרחה לתרגמו לעברית. אני חש סיפוק רב מכך שהספר עומד עתה לרשות הקוראים בשפה הצ'כית שקפקא היטיב לשלוט בה, אחרי השפה הגרמנית, ובשפה העברית שאותה התאמץ ללמוד ברצינות רבה.


פרק 1


ריכרד וסמואל


רומן ושני מחברים


בשעת הצהריים ביום 26 באוגוסט, עמדו שני אדונים צעירים לבושים היטב על אחד הרציפים בתחנת הרכבת פרנץ־יוזף בפראג, בירתה של ממלכת בוהמיה. הם היו שונים מאוד זה מזה בהופעתם: האחד גבוה ורזה, יפה תואר, השני קטן ודחוס וכלל אינו מרשים בהופעתו – כמו זוג בסרט אילם מימים עברו.


הרכבת הייתה אפופה קיטור. בשעה אחת ושתי דקות הייתה אמורה לצאת לדרך. היעד היה פריס דרך ציריך. מוצאם של שני האדונים – האחד בן 28 והשני בן 27 – היה ממשפחות בורגניות טובות, שניהם למדו משפטים והועסקו כשכירים במשרות נאות, אך כל מעייניהם היו נתונים לספרוּת, הסיפור הזה הרי מוכר: מספרים, כי כאשר פוגש אדם סוחר, מהנדס, או משפטן גרמני מפראג במהלך נסיעה, אין לו אלא לשאול אותו: אדוני כותב? ומיד שולף הלה מתיקו ערֵמה של שירים, או סיפור, ורק בקושי אפשר לעצור בעדו מלקרוא את כתביו בקול רם.


אחד הגברים הצעירים האלה, הנמוך המרכיב משקפיים, כבר פרסם דברים מפרי עטו ואף זכה להצלחה ניכרת. בגיל 22 הוציא לאור כרך של סיפורים קצרים, ובגיל 24 את הרומן Schloß Nornepygge (טירת נורנפיגה) שהקסים את הביקורת בברלין, ובשנת 1911 – יצא לאור הרומן שלו Jüdinnen (יהודיות), שזכה תוך שבועות אחדים לחמש מהדורות. הוא היה כבר סופר מוכר ומוערך. הצעיר השני, לעומתו, לא פרסם כמעט דבר, להוציא שני קטעי פרוזה בירחון נידח בשם "היפריון" (Hyperion), שנסגר זמן קצר לאחר מכן, ושני מאמרים בעיתון היומי "בוהמיה" (Bohemia). מכאן נקל להבין שדווקא הוא היה זה שהציע להתחיל במסע הזה לכתוב רומן משותף, אולי כדי להפיק תועלת מניסיונו של חברו הצעיר ממנו.


זאת לא הייתה הנסיעה המשותפת הראשונה של השניים, אך הנסיעה הראשונה המשותפת ביוזמתם. קודם לכן נסעו פעמיים בחברת אחיו של אחד מהם, כלומר בשלושה – פעם לצפון איטליה ופעם לפריס. עכשיו כתבו שניהם יומן ובו רשימות שנועדו לרומן העתיד להיכתב.


כבר ברישומים הראשונים ביומן כותב מקס ברוד: "קפקא הציע לכתוב ביחד עבודת מסע. לא לגמרי ברור. תיאור בו־זמני של המסע, כשכל אחד מאתנו מתאר את עמדתו של השני כלפי הדברים" (Reisetagebücher, 117). ההצעה, אמנם, לא הוסברה כראוי, אבל התוצאה עלתה יפה: אירועים זהים תוארו משתי נקודות ראות והיה אפשר להבחין במזג השונה בתכלית של שני החברים. ואף על פי שהשניים ערכו ותיקנו את הטקסט, נותר השוני בנקודות הראות בעינו.


על כך יעיד הרישום הראשון של פרנץ קפקא ביומן. הרעיון הטוב היה, אמנם, שלו, אלא שעתה סבר שהרעיון הוא רע. עוד בטרם יצא לפועל כבר הוכיח עצמו כבלתי אפשרי לביצוע, וזאת מנימוק מוזר למדי: "הרעיון הרע: בעת ובעונה אחת תיאור הנסיעה והרגשות ההדדיים בנוגע לנסיעה. כמה בלתי אפשרי דבר זה, הוכיחה עגלה עוברת ובה כפריות" (יומנים, 2, 205).1 אף על פי כן השלימו את כתיבת הפרק הראשון המשותף של הרומן, שפורסם בשנת 1912 בחוברת מספר 3 של "דפי הרדר" (Herder Blätter) – מעין עיתון סטודנטים בפראג, שייסד בשנת 1911 וילי האס בן העשרים.


הכותרת של הטקסט ב"דפי הרדר" היא: "הפרק הראשון של הספר 'ריכרד וסמואל' מאת מקס ברוד ופרנץ קפקא". אחרי המבוא המסביר את מהות המשימה ומציג את שני החברים, נכתב: "המסע הארוך הראשון ברכבת (פריס־ציריך)". המסע מתואר לסירוגין בידי סמואל (מקס ברוד) וריכרד (פרנץ קפקא). סמואל כותב על כפריוֹת שהוא רואה מבעד לחלון של קרון הרכבת העוצר סמוך להן: "אחת מהן ישנה בחיקה של חברתה הצוחקת. זו מתעוררת מדי פעם ומנופפת לנו בידה בתנועות גסות מתוך שינה למחצה: בואו, כמו לועגת לנו על כך שאיננו יכולים להגיע אליהן." ריכרד, לעומתו, אינו רואה את הכפריות אלא את סמואל, ומגנה את התנהגותו: "אבל מה שלא מוצא חן בעיני הוא ברכת השלום שלו, שיש בה משום היטפלות אליהן, אמון מזויף וכמעט חיזור." אך מיד נעור בו הספק: האם אינני מגזים? לבסוף, אחרי שסמואל קורא באוזניו את הקטע הראשון שלו, הוא מגיע למסקנה: "הייתי צריך להקדיש יותר תשומת לב לבנות." למעשה, הוא מקדיש תשומת לב רבה יותר לעצמו ולסמואל וההערות שלו מעידות יותר על עצמו מאשר על מה שהוא רואה.


בפילזן עולה לרכבת אישה צעירה, "בחורה זרה" כפי שכותב סמואל: "נאה, אף שמן, מחשוף קטן בחולצת תחרה לבנה. האירוע המשותף הראשון בהמשך הנסיעה: הכובע הגדול שלה בעטיפת הנייר צונח ממדף הרשת של החפצים הַישר על ראשי." אחר כך היא מפטפטת בעליצות והוא ממשיך לתאר מה שהיא מספרת. היא חובבת וַגנֶר: "לצערה, לא נחונה בכישרון נגינה בפסנתר, אבל אנו כבר יודעים זאת, לאחר שזמזמה באוזנינו כמה מוטיבים מרכזיים." ושוב דברי ריכרד: "לדורה ל' יש לחיים עגלגלות ורעמת שיער בלונדינית. אבל לחייה כה חיוורות שצריך ללחוץ עליהן זמן רב ביד בטרם יעלה בהן סומק. חגורת הבטן שלה גרועה ומעל לשוליה, על החזה, החולצה מקומטת. אך מזה ראוי להתעלם." הפעם הוא מתבונן היטב, במבט מדויק יותר מזה של סמואל, מכל מקום, מה שסמואל מתאר כדבר נאה, הוא רואה באור שלילי למדי: יצור שאינו מעורר התלהבות, חולנית, דבר המתברר לאחר מכן כנכון: היא סובלת מאנמיה ונוטלת תוסף ברזל.


עכשיו מגיע תור המאזן בין היתרונות לחסרונות, שריכרד מנוסה בו, והוא שוקל אותם בדקדקנות משפטית: מדובר בישיבה ליד מישהו לעומת ישיבה מול מישהו. ריכרד אינו מסוגל לשוחח עם מישהו היושב לידו, משום שהוא מרגיש כאילו מנסים לסחוט ממנו מידע. סמואל דווקא נהנה לשבת ליד מישהו. דורה יושבת לידו, ובכן, זה יתרון לריכרד, ואולי בכל זאת לא? "כי כתוצאה מן הישיבה שלי מולה אני מנוטרל מן השיחה בין דורה לסמואל לזמן מה, בעיקר כאשר הרכבת נוסעת." לבסוף בא הסיכום: "הרי אי אפשר ליהנות מכל העולמות."


אחר כך הוא מתפעל מכך, "שבחורה המתגוררת בגפה בעיר גדולה" מביאה פסנתר לחדרה. הוא נוטה להתפעל מאנשים עצמאיים יותר ממנו: "תארו לעצמכם: עניין מסובך כמו העברת פסנתר, דבר העלול לעורר קשיים למשפחה שלמה, ובחורה חלשה כזאת!" לא קשה לתאר איזו בעיה בלתי אפשרית לפתרון הייתה ניצבת בפני ריכרד, אילו נאלץ להחליט לגרור פסנתר לחדרו. לא יעלה על הדעת. דורה התגברה על כך ביום אחד בשעות אחר הצהריים ללא מאמץ גדול.


הדאגנות מתגלה גם בהזדמנות אחרת, הדאגות הן לחם חוקו: הפעם הוא מוטרד מתוסף הברזל. היא אומרת שזה מועיל לה. "אני מציע לה להשליך אותו מן החלון. היא מסכימה, אמנם, בקלות (כי יש לדבר הזה טעם מגעיל), אולם אי אפשר להניע אותה להתייחס לכך ברצינות, אף על פי שהתכופפתי והתקרבתי אליה יותר מקודם, והשתדלתי להסביר לה את השקפותי המגובשות בעניין טיפול טבעי באורגניזם האנושי, מתוך רצון כֵּן לעזור לה, או לפחות למנוע נזק מן הבחורה חסרת הידע הזאת, ולהרגיש את עצמי, לפחות לרגע, כאירוע שהביא לה מזל." כאן מתעורר היצר המיסיונרי שלו: הוא מצדד בריפוי טבעי ומבקש לעזור לה. מדובר במשהו בסיסי: באורגניזם בשלמותו, ומשום כך, בזכות העצה שלו, המפגש המקרי ביניהם לובש תכונה גורלית. אבל לרוע המזל לסמואל יש השקפה אחרת: "העובדה שסמואל נענע בראשו לאורך כל ההרצאה שלי גם היא גרמה לי נזק. אני הרי מכיר אותו. הוא מאמין ברופאים ורואה בשיטת הריפוי הטבעי עניין מגוחך."


ריכרד מכיר גם את הגורם לאנמיה: "המשרד", מובן שגם הוא סובל במשרד. הבחורה סיפרה, אמנם, רק סיפורים מצחיקים מן המשרד, היא מרגישה שם טוב. זה לא מפריע לשיפוט הפסקני שלו: "הרי אפשר להתייחס גם לחיי המשרד, כמו לכל דבר אחר, כאל משהו מבדח (והבחורה הזאת גם היא רואה כך את הדברים, אבל טעות בידה), אך מה עם המהות, עם התוצאות ההרסניות? – הרי אני מכיר את המצב לאשורו." זהו העניין: הוא יודע מה מצבו ועל כן מצבם של האחרים לא יכול להיות טוב יותר, וכשהם אומרים את ההפך, טעות בידם. וכאן באה לידי ביטוי ההשתתפות הלבבית במצבה של הבחורה במשרד, שאינה חסרה גם נימה ארוטית: "ועכשיו צריכה בחורה לשבת במשרד, החצאית של האישה כלל אינה מותאמת לכך, הרי החצאית הזאת צריכה להימתח לכל כיוון כדי להזיז את עצמה כשהיא יושבת שעות על גבי שעות על כיסא עץ קשה. כך נלחצים הישבנים העגולים והשדיים נלחצים אל קצה השולחן. מוגזם? בחורה במשרד היא תמיד מראה עגום." התלונה שלו מאפשרת לו לחשוב על הישבן ועל השדיים, הנלחצים לא על ידו, אלא על ידי הכיסא והשולחן.


גם מקס ברוד עסוק, ככל הנראה, במחשבות על איברי הגוף האלה וריכרד מעיר על כך: "סמואל מקיים אתה כבר קשר אינטימי למדי." סמואל היה שמח לנצל את השהות במינכן כדי לבלות לילה אחד במלון עם הבחורה הזאת ולקטוע את הנסיעה. אך לרוע המזל ריכרד אינו מסייע לו בכך. "עד לארוחת הערב, בערך בתחנה של רגנסבורג," התקדם סמואל די יפה. הוא העביר פתק לריכרד ובו הנחיות, אולם: "נראה שהוא לא קרא בו כלל ורק דאג להסתירו. בסופו של דבר לא איכפת לי, הבחורה התפלה הזאת לא עוררה בי כל תשוקה, אבל ריכרד הפך אותה לדמות כל כך חשובה עם הדיבורים והחיזורים המגושמים שלו." אף על פי כן, בזמן השהות במינכן, הארוכה יחסית, נוסעים השניים אתה במכונית סביב העיר. הדבר מזכיר לריכרד סרט קולנוע, "השפחה הלבנה", ובו שני גברים גוררים אישה לתוך מכונית. הוא אוהב סרטי קולנוע.


הבחורה נוסעת הלאה לאינסברוק. שני האדונים הצעירים מתכוננים לשנת הלילה ברכבת. השינה בלילה היא נושא שהעסיק את קפקא כל חייו: הוא סובל מנדודי שינה. את העצה הפשוטה שגרטה בלוך נתנה לו פעם, לשתות בערב ספל תה עם ולֶריאן, הוא דחה: זו מתקפה על הכוליות של האורגניזם האנושי. אבל ברכבת הוא דווקא ישן היטב. סמואל מתבונן בו: "ריכרד מבצע את ההכנות הידועות שלו לקראת השינה. הוא מניח את השמיכה ככרית מתחת לראשו ומשתמש במעילו התלוי כאפיריון סביב פניו.


מוצא חן בעיני שלפחות כשמדובר בשינה שלו, הוא חסר התחשבות לחלוטין, הוא מאפיל את המנורה בלי לשאול אותי, אף על פי שהוא יודע היטב שאינני מסוגל לישון ברכבת. הוא עצמו נרדם כהרף עין ובכל זאת, הבן אדם לא חדל להתלונן על נדודי השינה שלו."


אחר כך מסכם ריכרד, ששנתו ברכבת הייתה ערֵבה במיוחד. הוא שוקל את הסיבות לכך ומגיע לבסוף אל החסרונות הטמונים מטבע הדברים גם בשינה הטובה ברכבת. "כאשר אדם מצליח לישון היטב ברכבת, כמוני – סמואל מצהיר שהוא מבלה את כל הלילה בעיניים פקוחות – מן הדין להתעורר רק עם ההגעה ליעד, כדי לא להימצא ברגע ההתעוררות מן השינה שופעת הבריאות בפנים שמנוניות, גוף רטוב, שיער סתור, בלבנים ובבגדים שלא נוקו ולא אווררו במשך עשרים וארבע שעות בקרון רכבת, תקוע בפינת התא ולגלות שיש להמשיך לנסוע במצב הזה." ואכן, אשר יגורנו בא, זה באמת נורא ואיום, ומה שנדמה כמזל, כלומר, היכולת לישון, נהפך לביש מזל. סמואל, שלא היה יכול לישון, נראה טוב יותר ויש להתקנא בו: אנשים "שכמו סמואל אולי ישנים רק לסירוגין, אבל בתמורה יכולים לדאוג לעצמם היטב... וכן הלאה."


אנו לומדים להכיר את ריכרד כאדם דאגן, המוצא חסרונות גם בדברים שהם יתרונות, לכאורה, כמו ההנאה של הבחורה במשרד, או השינה הטובה ברכבת. סמואל, לעומתו, אינו מתלונן ובכלל ממעט לדבר על עצמו, הוא מתבונן ומתאר. ריכרד חוזר ומהרהר במה שאירע. לקראת הסוף הוא כותב במבט לאחור על הבחורה דורה: "קשה לי להעריך נכונה את טיבו של אדם, בעיקר את טיבה של אישה, אחרי היכרות קצרה וחדשה. בשעה שההיכרות הזאת מתרחשת, אני מתבונן בעיקר בעצמי, משום שיש שם הרבה לעשות ועל כן הבחנתי רק בחלק מזערי ממנה, שאותו קלטתי בהרף עין ואיבדתי מיד. מאידך גיסא, בזיכרון לובשות ההיכרויות צורות גדולות ומעוררות הערצה, משום ששם הן אילמות ועסוקות אך ורק בעצמן, ומתוך שכחה מוחלטת של אישיותנו, מגלות את זלזולן כלפי ההיכרות אתנו." האיש עסוק בעצמו, מתבונן בעצמו "משום שיש שם הרבה לעשות", וגם בדברו על האחרים, הוא מדבר בעצם על עצמו: על המראה שלו, הדאגות שלו וחוסר הביטחון שלו. תמיד ולפני כל דבר אחר הוא מבטא את הסובייקטיביות שלו. כאשר האנשים כבר אינם שוהים במחיצתו ואינם לוחצים עליו, הוא נינוח ומסוגל לתת דעתו עליהם: בזיכרונו הם מתעוררים לחיים, אך אלה אינם החיים שלהם אלא החיים שלו: הם הופכים לדמויות פרי דמיונו.


ובכל זאת כשהוא מתבונן בעצמו, כאן בסוף הפרק הראשון, ולצערנו גם היחיד, של הספר ריכרד וסמואל, הוא מכיר בדבר אחד, בבדידותו, בדידות שנקלע אליה בגלל ההתנהלות שלו. קשה לו להושיט יד לזולת, ודווקא בשל כך גדולה כל כך כמיהתו לחזה אישה, להתרפק עליו: "אבל הייתה סיבה נוספת שבגללה התגעגעתי כל כך לדורה, הבחורה האחרונה שנזכרתי בה. סמואל לא סיפק אותי בבוקר ההוא. רצה לצאת אתי למסע כידידי, אבל לא היה די בכך. פירושו של דבר שבכל ימי המסע הזה יהיה לצדי גבר לבוש בבגדים שאת גופו אוכל לראות רק באמבטיה, בלי שהמראה הזה יעורר בי ולוּ גם קורטוב של תשוקה. סמואל היה אולי סובל את הראש שלי על חזהו, אילו רציתי לבכות עליו. אבל האם היה מראה פניו הגבריות, זקנקנו המדולדל ופיו הקפוץ – עד כאן – מסוגל להעלות בעיני את הדמעות הגואלות?"


1. הציטוט וכן תיאור המסע, הנערות בקרון הרכבת, האישה בפילזן מופיעים בתוך: מסע לוגאנו-פריס-ארלנבך, יומנים, 1914-1923, בעריכת מקס ברוד (ירושלים ותל אביב, שוקן), 1979. כל הציטוטים בפרק הזה הם על פי המקור בגרמנית, מתוך:Ein Landartzt und andere Drucke zu Lebzeiten, 327-341.