“סיפור מטורלל לחלוטין שעוסק, במובן הרחב, בהתמוטטות החברה, גזענות וקסנופוביה, ובמובן הפרטני בפרנויה, הזיות, טירוף ובדידות.

גיבור הסיפור, ראיין, מטיס לבדו במשך כשלוש שנים את החללית, כשמשפחתו וחבריו (12 אנשים נוספים) נמצאים במצב של תרדמת עד אשר יגיעו למחוץ חפצם (כוכב ברנרד, שבשנות ה 60' הייתה תיאוריה כי הוא מכיל כוכבי לכת. באותה תקופה עוד לא התגלו מערכות כוכבים אחרות). הם טסים לשם לאחר שברחו מכדור הארץ, שם החברה קורסת, קבוצות קיצוניות לקחו פיקוד ומלחמה גרעינית עמדה בפתח.

חלק אחד של הספר (שלמיטב הבנתי נכתב בעיקר על ידי אשתו באותה תקופה) עוסק בחורבן ההדרגתי של האנושות. קבוצות גזעניות באנגליה קוראות להרחיק מעליהן הודים, אירים ווולשים (חלק מהממלכה הבריטית). לאט לאט אפילו טוענים קיצוניים שחייזרים (באנגלית זה נשמע יותר טוב Aliens זה גם מהגרים) נמצאים בקרביהם ומאיימים להמיט עליהם אסון.
למרות שראיין וחבריו הינם אנשים ליברליים ולא משתכנעים בקלות, הספר מציג כיצד לאט לאט גם הרעיונות המטופשים ביותר מתקבלים על דעתם של חברי הקבוצה. אולי זהו רמז לעליית הנאציזם, ואיך שאנשים אט-אט השלימו, הסכימו ולעתים אף שיתפו פעולה (באמתלה של "חוסר ברירה") עם אותם רעיונות מעוותים.

חלק אחר של הספר (החלקים שלובים זה בזה) עוסק בראיין כשהוא כבר מטיס את החללית. החלק הזה הוא הרבה יותר מצמרר, פרנואידי. השנים של הבדידות והעבודות הרוטיניות שחקו את שכלו הישר (אם הוא היה כזה מלכתחילה), וסגנון הכתיבה אף גובל בז'אנר האימה.

הסוף הוא פתוח. וזה נחמד, מעורר מחשבה. אפשר לפרש את זה בהרבה כיוונים שונים, וזה ללא ספק ספר שישאיר אותי עם מחשבות לגביו למשך כמה ימים לכל הפחות :)”