“המקוננות הוא לא ספר קל לקריאה. הוא דורש קיבה מברזל ועצבים חזקים בשביל להתמודד עם מסורת שעוברת מאם לבתה של מקוננות מקצועיות בהלוויות. תפקיד שקיים עוד מרומא העתיקה והיה נפוץ בעולם כולו. לאור החניכה הקשה והמראות המזעזעים נאסר מקצוע זה ברוב המדינות.
ברומן זה אנו עוקבים אחרי תהליך החניכה של מם ויחסיה עם אימא שלה, דודתה ושאר מקוננות אחרות. הטקסים והיחסים בין הנשים אינם קלים. למם דימוי עצמי נמוך מאוד שאימה רק מטפחת.
לא מדובר ברומן שיתאים לכל אחת, ממש לא. מם עוברת התעללות נפשית קשה מאוד ולכן רק בעלי עצבים מברזל יוכלו להמשיך ולקרוא ספר זה.
הכתיבה משולבת במסמכים בידיוניים ממאות שונות ומדינות שונות העוסקות במקצוע זה.”

“הספר בוחן כיצד מסורת עתיקה, המועברת מאם לבת, משפיעה על החיים עם המוות בצד המוות.
מעבר לסוגיה החברתית - מקצוע נשי מסורתי, אשר מאז ומתמיד נחשב למקצוע חיוני, אך בה בעת אלה העובדות בו מוקצות - נבחנת בספר שאלה מהותית-מצמררת אחרת:
שאלת היחסים בין אמהות לבנות, כאשר ברקע איום מתמיד של נטישה (אפיון של מוות, בעודנו חיים).
נטישה של הבת ע"י האם מחד, אך גם לגיטימיות של נטישת האם ע"י הבת. יותר מלגיטימיות - דרישה מקצועית!

כמו-כן, בוחן הספר כיצד מועברת המסורת: מה נדרש מהאם החונכת לעשות, כדי ללמד את בתה-חניכתה לשלוט ברזי המקצוע; השפלות, איומים...

אומנם מדובר בספר פרוזה, אך הטראומה ש"רקחה" או'דונל אינה מרפה מן הקורא.
בעולם שבו תפקידן של אמהות הוא לעטוף ולהגן, נפרצים הגבולות, או ש...?”

“ילדה שהייעוד שלה נבחר מרגע שנולדה להיות מקוננת,שפרושו לבכות בהלוויות, הספר קשה לקריאה ובכל זאת סיימתי אותו כי סיקרן אותי.”

“המקוננות / סנשיין או'דונל

הוצאת בבל
שנת הוצאה 2009
מאנגלית נירית ברדוגו ורחל הלוי
276 עמודים

כמה דברים מושכים אותי לספרים. כאן משכה אותי יותר הכריכה המרגיעה מאשר השם, שהוא די סתום למתבונן אקראי. אבל אחרי שקוראים את גב הספר, אתם מבינים שאתם הולכים לקרוא סיפור מרתק ומיוחד. סיפור שיש לו שורשים ביהדות אבל היא לא מוזכרת בפירוש, סיפור קצר וקולע. לפחות זה מה שציפיתי לקרוא.

"ברוכים הבאים לעולמן המסתורי של המקוננות המקצועיות - חברה סודית של נשים שאומנו שמלידתן על ידי אמהותיהן לבכות בהלוויות של זרים גמורים תמורת תשלום נאה.
מם היא נצר לשושלת מקוננות מפוארת ואחת מהילדות האמריקאיות האחרונות שנולדו למקצוע הלא חוקי הזה. אמה היא מקוננת-אמנית נודעת שמוזמנת לבכות בכל ההלוויות החשובות בעיר הולדתה פילדלפיה.
אולם כדי לגדול ולהיות מקוננת נודעת, מם צריכה להתגבר על משוכה גבוהה: היא אינה יכולה לגרום לעצמה לבכות.
כדי לאמן את מם לבכות בהזמנה, נאלצת אמה להשתמש בפולחנים קדומים הכרוכים בהתעללות רגשית. בתום ההכשרה הכואבת והממושכת, מם מתגלה כמקוננת הגדולה ביותר מאז ומעולם, אך התהילה מושכת גם תשומת לב בלתי רצויה, הן מצד משפחות הנפטרים והן מצד השלטונות.
המקוננות הוא רומן יוצא דופן השוזר כתיבה פיוטית עם מסמכים בדיוניים שנמתחים על פני ששת אלפים שנה ושבע יבשות. זהו ספר על אמהות ובנות, על עולמות אפלים ומחתרתיים, ועל המשחק בין עובדה ובדיון." (מתוך גב הספר)

להפתעתי, זה בדיוק מה שקיבלתי ואפילו יותר. מסתבר שיש גם ספרים טובים שלא מרוחים בשבעים עותקים על הוויטרינות העצומות של סטימצקי (וחבל שכך). לטובת אנשים חסרי סבלנות, אעצור לרגע כאן כדי לתמצת את הביקורת: הספר "המקוננות" הוא אחד הספרים הטובים שייצא לכם לקרוא השנה, כשהוא בולט במיוחד בקטגוריית ספרי הביכורים.

רואים כאן שזה ספר ביכורים. מבקר מ"הארץ" קטל את הספר בטענה שהתום של הספר הראשון "מוציא" את כל הספר בכתיבה מאוד עמוקה, עצובה וכבדה שנמשכת לאורך כל העמודים בלי הפוגה; אני חושב שזהו הכוח שיש בספר, בכלל לא חיסרון. אני בדרך כלל קורא ספרים די מהר, אבל על הספר הזה התעכבתי, נהניתי מכל מילה. קראתי אותו כמו שקוראים שירה (ובאמת יש בו כמה קטעי שירה).

העלילה מנצחת, והמבנה של הספר גאוני. כל פרק נושא בראשו שאלה שכביכול באה לידי מענה בפרק הזה, ונשאלת על ידי קהל המעריצים של מם, הדמות הראשית בספר. בסוף כל פרק יש קטע עיון (בדיוני לחלוטין) על המקוננות, שמוסיף נופך אמין לספר ומעניק לו מימד נוסף.

הכתיבה יוצאת דופן. נראה כי לסנשיין יש מאגרים גדולים של כתיבה עמוקה ומהורהרת והיא לא חוסכת בהם אלא משקיעה את כל כולה בספר. התוצאה ניכרת. בנוסף לכך, מחשבות ישירות של הגיבורה ושמות של דברים לא באים כאן בכתב מודגש או בציטוט, אלא ב ר ו ו ח י ם ב י ן ה א ו ת י ו ת. אהבתי. טכניקה שמעצימה את המשמעות, וחוכמתה ותחכומה נעוצים בפשטותה.

בעולם שבו אנשים מנסים למכור לכם אושר בכל מחיר, האם מישהו באמת יעצור ויודה שמה שהוא באמת רוצה זה לבכות? האם יש מקום לבכי בעולם הזה? סנשיין בוחנת בצורה פסיכולוגית את רגשות העצב (והבכי), הנטישה והבדידות. כמו כן היא מתעמקת ביחסים שבין אם לבתה ובוחנת אותם מכל הצדדים. איך מערכת יחסים כזו יכולתה להתנהל כאשר האמא מקללת את ילדתה ומציבה כל הזמן מזוודה בצד הדלת (יש לקטעים האלו בספר אפקט מצמרר), כשברגע האחר היא אומרת לה שהיא אוהבת אותה, שהיא ליידי, כוכבת? ישנם קטעים בספר שנקראים כמו מחלום, אבל הקורא צריך לעכל שהם אכן קרו.

לסיום : ספר מעולה. השאיר אותי עם פה פעור. לסיים את הספר שאתם קוראים עכשיו, לקנות ולקרוא.

בדרך כלל אני מביא ציטוט או שניים מהספר בחלק הזה, לאחר השורה התחתונה, אבל בחלק מהביקורות אין בספרים מה לצטט בכלל. פה יש לי יותר מדי, אז הבאתי רק את הקטעים שממש אהבתי (וכמובן ששמרתי לכם עוד הרבה כאלה, שתוכלו להתענג עליהם במהלך הקריאה).

"ביום ההוא היא הייתה צעירה יותר משתהיה אי פעם." (עמוד 27)

על "שפת המים" (הדמעות) : "זו השפה היחידה המובנת לכול ללא תרגום." (עמוד 27)

"דברים רעים אמנם לא עושים אותך חזקה יותר, אבל את תמיד יכולה לעשות מהם כסף." (עמוד 106)

"הסיפור האמיתי שלה הוא נורא עד כדי כך שדבר לא נשאר ממנו מלבד האמת." (עמוד 127)

"יש תוכניות אירוח עם אנשים לבושים יפה אבל דפוקים, כמו תפוחים רקובים שמבריקים מבחוץ. א ב א ש ל י נ ה ג ל ח ש מ ל א ו ת י, בוכה האישה ששוקלת 180 קילו, שבקושי נכנסת לשני הכיסאות שהכינו לכבודה. לידה, על השולחן, קופסת טישו שיש לה זרקור משלה שמכוון במיוחד רק עליה." (עמוד 134)

"לבנים הכי קשה בהלוויות של אבא שלהם וסבא שלהם. תמיד נשאר להם משהו שרצו להגיד ושלעולם כבר לא יוכלו להגיד אותו או משהו שהם רצו לשמוע ושלעולם כבר לא ייאמר. הם קיבלו תחליפים. טפיחות חזקות על הגב במקום א נ י א ו ה ב א ו ת ך. לחיצות ידיים במקום חיבוקים." (עמוד 238)

"'מה את הולכת להגיד להם?' לוחשת סופי [כאן יבוא דבר שהוא ספויילר]
'לא יודעת,' לוחשת מם. 'אולי את האמת.'
'איזו אמת?' שואלת סופי.
'מה את אומרת איזו אמת?' אומרת מם. 'כמה אמיתות יש?'" (עמוד 252)


דור

2.10

תודה רבה לסטימצקי
http://www.read4free.co.il/%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9E%D7%A6%D7%A7%D7%99.asp
ולמועדון קריאה
http://www.read4free.co.il/home.asp”