1


קמרון קלי פתח את הדלת הצדדית הכבדה של הבניין שהזדמן לו, מיהר לסגור אותה אחריו ונעטף בחשכה. מסוג החשכות האפלות שמביאות אפילו את הילד האמיץ ביותר לדמיין מפלצות מתחת למיטה.


חלפו כמה וכמה שנים מאז שקמרון היה ילד, וזמן רב עוד יותר מאז גילה שאנשים לא תמיד אומרים את האמת. זה היה כשנודע לו ששני אחיו הגדולים המציאו את סיפור המפלצות.


החלון הקטן שבינו לבין השמש החורפית של בריסביין חשף קו חוף נקי, והוא השעין את מצחו על הזכוכית הקרה בקול נקישה נבוך.


מכל האנשים שהוא עלול היה לפגוש – קילומטרים רבים מהמקום שבו אדם כמוהו היה אמור להימצא בשעה שהמסחר והתעשייה של העיר היו בשיאם – הוא נתקל דווקא באחותו הצעירה מג, שותה קפה בטייק-אווי ומקשקשת עם חברותיה.


אילו ראתה אותו מג משוטט בגנים הבוטניים הפרבריים ובוחן משטחים של חבצלות מים וקקטוסים במקום להיות שקוע עד צוואר בתוכניות בנייה ובאישורים ובהשגת מימון לגורדי שחקים בשווי מיליוני דולרים, היא לא היתה מרפה ממנו עד שהיה מספר לה מה מעשיו שם.


לכן הוא, אדם בוגר – אדם בעל אמצעים, ובדרך כלל גם שכל ישר – התחבא. כי האמת רק תפגע בה. ועל אף שהוא כבר מזמן תויג בתור הכבשה השחורה של שבט קלי, פגיעה באנשים היקרים לו היתה הדבר האחרון שהוא יעשה במתכוון.


הוא הרים את שעונו אל האור, ראה שהשעה כמעט תשע והעווה פניו.


היימיש, האדריכל שלו, וברוס, מנהל הפרוייקט שלו, כבר מחכים לו באתר של כיכר סי קיי למעלה משעה כדי שיאשר את התוכניות הסופיות של הקומה החמישים וארבע. לנוכח מועד סיומה הקרוב של עבודה ארוכה מאוד, יש לו מזל אם הם עוד לא חנקו זה את זה.


הוא עמד לפתוח את הדלת כדי לעזוב, נזכר במג – האדם היחיד שבו מעולם לא הצליח לשטות, גם עם שני אחים מבוגרים מיומנים שינחילו לו את הכישרון – והרצון לשמש בורר בין שני גברים בוגרים נדחק הצדה. ידו נשמטה.


שיחשבו שהוא דופק כניסה כשיגיע לשם לבסוף. כך לשם שינוי הם יוכלו להסכים על משהו. לא היתה לו בעיה להניח לאנשים לחשוב שיש לו אגו ענקי. אחרי-ככלות-הכול, הוא היה בן למשפחת קלי; ציפייה לחשיבות עצמית היתה חלק בלתי נפרד מהשם.


"אנחנו סגורים," הדהד קול אי שם מאחוריו.


הוא סב על עקביו, שערות עורפו מזדקרות. אף שלא התאגרף מאז שנתו האחרונה בסנט גרלאנס, בן רגע הורמו אגרופיו, אצבעותיו לוחצות על אגודליו כה חזק עד שהם חרקו. חומצה לקטית בערה בזרועותיו. מסתבר שבניגוד למה שכולם חשבו, אוויר צח, אור שמש והליכה בין הצבעונים לא היו קתרזיס למוח טרוד.


הוא סקר במבטו את החלל הריק הענקי ולא הצליח לראות דבר מעבר לקצה אפו, מלבד ריבוע ורוד שנצרב ברשתית שלו מהאור הבוהק של החלון.


"אני מצטערת," אמר הקול. "נראה שהבהלתי אותך קצת."


הקול היה נשי בעליל. הטונים שלו היו צרודים, מתוקים ורכים ונישאו אליו בחשכה בליווי סרקזם שהיה מפתיע, בהתחשב בעובדה שלא היה לה מושג מי עומד לפניה.


"לא הבהלת אותי," התעקש.


"אז מה דעתך להוריד את האגרופים שלך לפני שתחטיף לעצמך בוקס?"


קמרון, שהופתע לגלות שאגרופיו עדיין מורמים, התרפה והניח לידיו לצנוח אל צדי גופו לפני שסידר את הבלייזר שלו על כתפיו.


"תראה, אני אוהבת לקוחות להוטים כמו כל בחורה," אמר הקול הלעגני. "אבל המופע מתחיל רק בעוד חצי שעה. עדיף שתחכה בחוץ."


מופע? עיניו של קמרון הסתגלו יותר לאור, או לחסרונו. הוא הצליח להבחין במתאר גבשושי לפניו, שורות של מושבים מסודרים בסגנון אודיטוריום. המושבים נטו מעט אחורה כדי לאפשר לקהל להביט למעלה בלי למתוח את צווארו, כי המופע שהועלה במקום הזה לא התרחש על במה אלא בשמים הקמורים הגדולים שלמעלה.


הוא היה בתוך הפלנטריום.


וואו. הוא לא ביקר כאן מאז ילדותו. נראה שמושבי הפלסטיק והשטיח התעשייתי שחרק תחת נעליו לא השתנו.


הוא מתח את צווארו לאחור ככל האפשר בניסיון להבחין בצורה ובמבנה של הגג. מהנדס הבניין שבו תהה על מנגנון התמיכה של התקרה הגבוהה, ואילו שריד מאותו ילד קטן שהאמין פעם שיש מפלצות מתחת למיטתו פשוט התפעל מהשחור האינסופי האפל והעמוק.


לבסוף, למרבה המזל, דבר זה או אחר הצליח לפטור אותו מהתחושה הרעה שהתבוננות בפרחי הרודודנדרון לא הצליחה.


הוא הוסיף להביט מעלה כשאמר, "אני אחכה, אם זה בסדר מבחינתך."


"למען האמת, זה לא."


"למה לא?"


"חוקים. תקנות. בריאות ובטיחות תעסוקתיות. סכנות אש. היום יום שלישי. אתה נועל את הנעליים הלא מתאימות. תבחר מה שאתה רוצה."


הוא השפיל לאט את ראשו והביט בנעליו המצוינות, שאותן כמעט לא הצליח לראות, והוא היה הרבה יותר קרוב אליהן ממנה.


הוא התבונן בחזרה לתוך הריק, אבל עדיין לא הצליח להבחין בה – מי שהיא לא תהיה.


האם היא היתה אשת ביטחון שרצתה לזרוק אותו החוצה? פולשת נוספת שמגנה על הטריטוריה שלה? אשליה שנבעה מהרצון העז שלו לשנות את הנושא שהשתלט על מחשבותיו מאז צפה בבוקר בחדשות הכלכליות בטלוויזיה?


"אם תעזוב עכשיו, אני אוכל לשמור לך מקום," הציע הקול הדבשי.


אם כך, היא עובדת הנהלה. הגילוי היה מאכזב משהו.


"אני אפילו אדאג למצוא לך מקום נחמד ונוח," המשיכה. "ממש באמצע, בלי שום רעידות, שלא חורק בכל פעם שאתה מתפעל מהמופע. מה אתה אומר?"


הוא לא אמר דבר. הוא ידע שהיא התקרבה מעט לפני השינוי הקל באור לשמאלו, הקול של בד המתחכך בעור, וריח הווניל המתוק הפתאומי שגרם לבטנו להתכווץ ברעב.


האם הוא שכח לאכול ארוחת בוקר? כן. הוא גידף חרש כשנזכר מדוע.


הדיווח הכלכלי בחדשות הטלוויזיה שנמסר מפיו של אותו איש שנידה אותו מהמשפחה לפני שנים רבות לא נחתה עליו כרעם ביום בהיר. קווין קלי, אביו, קידם ללא בושה את העסק המשפחתי; קבוצת ההשקעות קלי.


אביו היה התגלמות החלום האוסטרלי. הוא היגר למדינה כילד בלי דבר מלבד הבגדים שלגופו והקים לעצמו את המשפחה הגדולה התוססת והפוטוגנית שהתקשורת אהבה ושאנשי עולם הכספים רצו להעתיק. האיש, שהיה גבוה, נאה, מקסים וישיר בדיבורו, התנהג כמי שעתיד לחיות לנצח, והעולם האמין לו – היה צריך להאמין לו – מפני שהוא טמן ידו כמעט בכל עסקה פיננסית.


קמרון לא היה מודע לכך שגם הוא עצמו האמין שהאיש בן-אלמוות, עד ששם לב לחיוורון שהאיפור לא הצליח להסוות, לרפיון בלחיים, לקהות בעיניים החריפות לרוב, סימנים שהיה קולט רק אדם שעשה מאמצים מיוחדים להגניב מבט אל האיש מדי יום.


מסיבה זו, ייתכן מאוד שאפילו המשפחה לא ידעה שמשהו אינו כשורה אצל קווין קלי. שאר בני השבט היו כה מעורבים זה בחיי זה עד שקשה היה להאמין שהבחינו בשינויים הזעירים.


הוא בזבז שעות בניסיון לשכנע את עצמו שזה לא נכון. ולא מהסיבות שהופכות אותו לבן טוב, אלא מפני שהרגיש התעוררות חדה של דאגה כלפי אדם שלא היה ראוי לדאגה. איזו סיבה היתה לו לדאוג לבריאותו של אדם שניתק אותו בקלות מהמשפחה כדי להציל את עצמו, וזאת אחרי שהרס כל תמימות שאולי עדיין היתה לקמרון לגבי מסירות ונאמנות? ובגיל שבו אפילו לא היה לו סיכוי להחליט החלטות כאלו בעצמו.


השעה עוד לא היתה תשע בבוקר, וקמרון כבר ייחל שהיום יגיע לסופו.


"הדלת מאחוריך," אמרה נקודת האור היחידה ביומו עד כה.


קמרון הזדקף למלוא גובהו בתקווה שהדאגות הלא רצויות יתגלגלו ממנו והלאה. "למרות שקוסמת לי המחשבה שאת תבדקי בשבילי כל מושב ומושב, אני לא כאן כדי לצפות במופע."


"אתה לא צריך להתבייש," אמרה, קולה המקניט מרים אותו עד שהוא הרגיש שהוא מתנדנד קדימה על בהונותיו. "אפילו ילדים גדולים כמוך מתנחמים לפעמים במחשבה שאולי יש משהו גדול ומרשים יותר מכם שם ביקום, משהו שימשיך להתקיים גם זמן רב אחרי שתהפכו למודעת אבל בעיתון המקומי."


הוא הפתיע את עצמו ופרץ בצחוק, דבר שלא ציפה לעשות היום. הוא לא הרבה לפגוש אנשים שהעזו להקניט אותו. הוא היה מצליח מדי, יצא לו שם של אדם קשה מדי, ושם משפחתו התקשר מדי לניצחון בכל מחיר. אולי זו היתה הסיבה שהוא אהב אותו.


"למרות הבקיאות שלך בילדים גדולים," אמר, "ראיתי את המופע לפני שנים, בחטיבת הביניים."


"לפני שנים?" חזר אליו הקול הצרוד. "למזלך, בדיוק באותו הזמן הגיעו אסטרונאוטים לנקודה בזמן שבה הם אמרו, 'טוב, זהו זה. מצאנו מספיק כוכבים שמאות דורות של זוגות יוכלו לכנות זה על שם זה ביום האהבה. למה לטרוח להוסיף לחקור את התעלומה הנצחית של היקום?"


הוא צחק שוב. ולראשונה זה שעות הרגיש כאילו הוא מסוגל לסובב את צווארו בלי לחשוש שימתח שריר. לא היה לו מושג אם האישה בת שמונה-עשרה או שמונים, אם היא נשואה או רווקה, או אפילו מהכוכב הזה, אבל הוא נהנה מכדי שיהיה לו אכפת.


הוא התרחק מעט מהדלת. הוא לא יכול היה לראות את הרצפה תחת רגליו. זה היה משחרר, כאילו הוא פוסע לתוך תהום.


עד שהבוהן שלו נתקלה במשהו, ואז הרגיש כאילו הוא מסתובב בבניין זר בחשכה.


משהו זז. קמרון סובב את ראשו מעט שמאלה, וסוף-סוף ראה אותה: גוש כהה שנמזג אל הצללים. אם היא עמדה על אותו מפלס כמוהו, היא היתה גבוהה. הוא ראה במעורפל שיער ארוך גלי וחיטובים דקים שנשפכים לשמלה אוורירית באורך השוק. כשדמיין שהוא רואה מגפיים מגושמים, קלט שאין לו פרספקטיבה מתאימה כדי לסמוך על עיניו.


אבל הוא תמיד סמך על תחושת הבטן שלו. ואף שהוא הגיע לגנים בחיפוש אחר דרך להתמודד עם אמת קשה, האמת הממשית היחידה שמצא עד כה היתה הקול שמשך אותו אל תוך החשכה.


"אולי תדליקי אור," אמר, "ואז נוכל להגיע להסדר שמתאים לשנינו."


"היית מאמין שאני חוסכת בחשמל?"


לא היה דבר אחר בטון קולה שגרם לו להאמין לה ולו במעט. חיוכו התרחב, והמתח בכתפיו פשוט התמוסס.


הוא פסע צעד נוסף קדימה.


"אפילו לא לרגע," אמר, קולו יורד מעט כדי להתאים לקולה – אותו קול סקסי ונשי. שלעג לו. שהעמיד אותו במקומו.


אותו – בן למשפחת קלי וכל זה.


רוזי שמרה על מרחק.


לא מפני שהפולש נראה מסוכן כל-כך; היא הכירה כל סדק ומחבוא במקום הזה, ואחרי שהתבוננה בכוכבים חצי מחייה, הראייה שלה בחושך היתה טובה כשל חתול. ולפי העצלות שבה הרים את אגרופיו קודם לכן, כאילו ידע אינסטינקטיבית שאיש לא יעז לחבוט בו, היא בוודאי היתה מצליחה לשלוח בוקס או שניים.


היא שמרה על מרחק מפני שידעה בדיוק מי הוא.


האיש במכנסי הג'ינס הכהים, בבלייזר המפוספס, בעניבה המבריקה ובחולצה המגוהצת שהציצה מתחת לווסט הסרוג בעל מפתח הווי שרק הבחור הכי רברבן יכול היה להרשות לעצמו ללבוש היה קמרון קלי.


קמרון קלי החתיך המדהים. קמרון קלי החכם, הרציני, שעיניו היו עמוקות כמו האוקיינוס. בן למשפחת קלי מאסקוט. המשפחה הענקית, שושלת בנקאות ההשקעות, חייתה את חייה בעמודי החברה, מבורכת בכל דרך אפשרית.


היא היתה מזהה את קווצת השיער הסוררת הזאת, את הכתפיים החסונות ואת הקמטים המושכים שעל עורפו בכל מקום. רק אלוהים יודע כמה שעות בילתה באולם התפילה של תיכון סנט גרלאנס בבהייה בהם.


אף שהתקרבות אליו או הדלקת האור לא היו גורמות לו לזהות אותה. היא היתה הילדה שלמדה על מלגה ונסעה בשני אוטובוסים וברכבת כדי להגיע לבית-הספר מהדירה העלובה במימון משרד הרווחה שחלקה עם אמה החד-הורית. הוא למד בסנט גרלאנס כזכות מלידה.


אחרי הלימודים הם התרועעו במעגלים שונים לחלוטין, אבל בני משפחת קלי מעולם לא היו רחוקים מהפריפריה של חייה. המגזינים המבריקים סיפרו לה שהפטריארך הנאה קווין קלי נצפה קונה ומוכר חפץ אמנות יקר מפז כזה או אחר או מוכר סוס מירוץ, שעה שאשתו מרי ערכה נשפים מפוארים לראש מדינה כזה או אחר. ברנדן, הבן הבכור ויד ימינו של אביו, התחתן, הוליד שתי בנות יפהפיות ואז התאלמן בדרך טרגית, דבר שתרם לפולקלור המשפחתי. דילן, הבן השני, היה כובש הלבבות, חיוכו הלבן והרחב מזמין כל קוראת מגזין לחלום על הצטרפות אל להקת היפהפיות שכבר לא היו בחיוג המהיר אצלו בטלפון. מג, בת הזקונים, תוארה כמשועממת ויפה מספיק כדי להתחרות בכל כוכבנית הוליוודית.


עם זאת, הבן שרוזי פיתחה חולשה כלפיו חמק לרוב מעיניהם החטטניות של הפפראצי. הוא השתלב באגדת קלי רק בכך שהתהדר בבנות-זוג חדשות מדי שבוע שני; סנטורית בלונדינית מדהימה על זרועו במסיבה אחת כאן, רקדנית בלונדינית ארוכת-רגליים מתלווה אליו באירוע שם.


עם זאת, ברגע שהוא הופיע בלי שום בלונדינית בסביבה, החולשה שלה החלה להתגבר.


"או-קיי," אמרה ופנתה שמאלה, הרחק מקמרון, לכיוון המדרגות המובילות אל חזית האודיטוריום. "מה אתה עושה כאן אם אתה לא רוצה לגלות אחת ולתמיד מי באמת תלה את הירח ואת הכוכבים?"


"חימום מרכזי," אמר ללא דיחוי. "קפוא כאן."


היא חייכה, מוקסמת ממנו בקלות רבה מדי בהתחשב בעובדה שהבחור עדיין היה עיוור כלפי בחורות רזות וחכמות בעלות שיער שצבעו לא מוגדר ונטולות חריץ בין השדיים.


עכשיו היא היתה קרובה מספיק כדי להבחין בדוגמה המשובצת העדינה של הווסט שלו, בחוט הפלטינה האיכותי ששזור בעניבתו ובמצחו הקמוט כשעיניו כמעט מצאו את עיניה.


היא נסוגה שתי פסיעות ברורות אחורה. "בבית-הקפה שעל הגבעה יש את התנורים המגניבים האלה – תנורים גדולים מפליז מבריק שצריך לראות כדי להאמין. ושמעתי שגם מגישים שם קפה, וזה יתרון."


אחרי זמן רב שחרג מכל נימוס, קולו הרועם נישא אליה. "למרות הפיתוי של הקפה, החום כאן מושך אותי יותר."


ברכיה רטטו. היא מתחה את שתי זרועותיה כדי לייצב את עצמה. באמת, איך הבחור עדיין יכול להחליש את ברכיה בלי לנסות, בלי להתכוון? אפילו בלי לדעת את שמה.


היא הידקה סביבה את הקרדיגן החום עטור-החרוזים שלה וגירשה את שובו של כאב מוכר ישן שהיא חשבה שנקבר מזמן; המכאוב של התבגרות בתור נערה בלתי נראית.


כמי שגדלה עם אב שעזב לפני לידתה, ועם אם שמעולם לא התאוששה מזה, היא נחבאה אל הכלים לאורך שנות התבגרותה. העובדה שהיא היתה נערה ביישנית חסרת מזל בבית-ספר רווי בצאצאים של פוליטיקאים, אילי הון ואפילו בני-מלוכה לא תרמה לעניין.


אך מאז היא רכשה תואר שני באסטרופיזיקה, השתתפה במירוץ שוורים, עמדה למרגלות הספינקס, התקיימה חודש על גראפה ואוויר צח בסירה בקרבת ונציה וצפתה בכוכבים מכל פינה בעולם. היא למדה להשלים עם הרקע שלה. ועכשיו היו חייה בידיה שלה.


קמרון פסע לפנים, והיא נרתעה ואז הרשתה לעצמה לגלגל עיניים. ריס נתפס בעדשות המגע שלה, וזה הגיע לה.


כששלפה אותו בזהירות, אמרה לעצמה שבדיוק כפי שהיא התפתחה, גם הבחור הזה כבר לא היה קמרון קלי של פעם – אותו קמרון קלי שנראה כמי שיחזיר לה חיוך אם תמצא אי פעם את האומץ לחייך ראשונה. אולי הוא בכלל מעולם לא היה כזה.


כרגע הוא היה הבחור שבזבז את הדקות היקרות האחרונות שהיו לה עם הטלסקופ של מצפה הכוכבים, לפני שנוגה, מקור המחייה שלה, ייעלם מהעין.


"או-קיי, תגיד לי ישירות. מה אני צריכה להגיד או לעשות כדי שתסתלק?" היא עצרה כדי להחזיר את עדשות המגע שלה למקומן. "אני יודעת איטלקית, ספרדית, קצת סינית. יש סיכוי שהמילה 'תתחפף' באחת השפות האלו תעזור?"


"מה אם אני אעזוב ואף אחד לא יגיע?"


רוזי השליכה את זרועותיה לצדדים. "אני... אתפוס מושב, ארים את הרגליים שלי על הכיסא שלפני ואזרוק פופקורן על התקרה, בזמן שאדקלם את כל הטקסט יחד עם הקריין. זו לא תהיה הפעם הראשונה."


זה זיכה אותה בצחוק נוסף, צחוק גברי, עמוק, יבש ורועם. ברכיה הרגישו בו ראשונות, ואחר-כך הצטרף שאר גופה, כשלסיום התקפלו בהונותיה בנעימות בגרביה.


היא זכרה בדיוק את החיוך שנלווה לצחוק. חריצים עמוקים סביב פיו. קמטים מצודדים מתפשטים מזוג עיניים כחולות. והיתה אפילו גומה כתוספת.


וואו, זמן רב מאוד עבר מאז בוססה עמוק כל-כך במיאזמה של עברה. הגיע הזמן שהיא תוציא מכאן את הבחור לפני שתתחיל להיזכר בגלגולים קודמים.


היא עקפה אותו משמאל, יודעת שהוא ילך אחריה, והובילה אותו לעבר היציאה. "חשבתי שאתה לא מתעניין במופע."


"אסור היה לך לספר לי על הפופקורן."


הוא התקרב אליה, והיא ידעה לפי האור הקל שחדר דרך החלון בדלת שמאחוריה ושהוסיף צבע לבגדיו שהיא לא תוכל להמשיך לסגת עוד הרבה.


היא העיפה מבט בשעון הזוהר שעל הקיר ליד משרד הכרטיסים. נוגה ייראה רק חמש-עשרה דקות נוספות לכל היותר. אם היא רוצה לסיים את ההערכה היומית, יהיה עליה להזיז את התחת. "אז לך לקולנוע. הרבה יותר אקשן."


"יותר אקשן מסופרנובות, ננסים אדומים וגשם מטאורים?"


"אתם הבנים אוהבים כל דבר שמתפוצץ ובוער," אמרה. "תודה לאל שיש בעולם נשים שיעריכו את הפרטים המורכבים יותר של היקום. אתה צריך לשבת בשקט ולהתבונן בירח מדי פעם. תתפלא לגלות כמה מסלולים עצביים יכולה שעת דמימה קצרה לפתוח."


"אולי אני אעשה את זה." הפעם היתה התנועה של כתף אחת מכוסה בבלייזר ברורה באור השמש האביך. "הסתרתי ממך מידע קודם. יש לי טלסקופ משלי."


לעזאזל! לא היו דברים רבים שהוא יכול היה לומר כדי להסיח את דעתה, אבל אפילו עניין חולף בתשוקה הגדולה של חייה היה גורם משיכה ממנו לא יכלה להתעלם.


"מאיזה סוג?" שאלה.


"הוא מכסף. לא כסף מלא. אולי אפילו לא כסף. אבל כסוף."


"הטלסקופים הכסופים הם הכי טובים. האור נשבר על כל המשטח הבורק שלהם."


שתיקתו בת מחצית השנייה בזמן שהוא תהה אם היא מותחת אותו או לא היתה תענוג. תענוג כה רב עד שהחולשה שלה כלפיו גדלה ונהמה.


"להגיד לך את האמת," אמר, "הדבר היחיד שאני זוכר מהתקופה ההיא זה הקטע על חורי התולעת. ואני גבר מספיק כדי להודות שהפסדתי כמה לילות שינה בגללם."


קולו היה נמוך. מחוספס. מרומז. ריאותיה התכווצו עד שהיא הרגישה כאילו לאוויר שבתוכה אין לאן לזרום אלא לצאת מתוכה באנחה גדולה ושמנה.


היא שיחקה בחרוז טורקיז אחד על הקרדיגן שלה. הסוודר היה מלאכת ידיה של אישה שהיא פגשה בדרכה לרוזריטו שבמקסיקו. האישה חייתה לבד בצריף שהיה עשוי מדברים שהיא מצאה בקצהו של החוף היפה ביותר בעולם כולו. הדבר הזכיר לרוזי שהיא ביקרה במקומות רבים, ראתה דברים מדהימים, ושאי-אפשר להרשים אותה בקלות.


התפייטות בחשכה עם קמרון קלי לא היתה אמורה להיראות כמו נקודת אור משמעותית כל-כך.


היא התיישרה. "טוב. מכיוון שאתה לא נשאר למופע, אני אספר לך את הסוד הגדול. פלוטו הוא כבר לא כוכב."


"באמת?" שאל בזעזוע אמיתי. "מסכן פלוטו."


הפעם היתה זו היא שצחקה. צחוק משוחרר, נמוך ומענג ביותר.


ואז היא קלטה, באיחור רב מדי, שקמרון כבר קרוב מספיק כדי שהיא תוכל לראות את אור השמש נוגע בעור שזוף, באף ישר, בלסת חלקה ובעיניים עמוקות. עיניים שהתרגלו כל-כך לאור עד שמצאו סוף-סוף את עיניה.


סביר להניח שהוא לא יוכל לראות הרבה מעבר לצורתן, ואולי את נקודת המפגש של האפור הדו-משמעי עם הקצוות הכהים של אישוניה, שהיו ללא ספק מורחבים בגלל חוסר האור. אבל הוא בהחלט נראה להוט לנסות.


כשעזבו עיניו את עיניה, היא חזרה לנשום. לרוע המזל, הוא לא שחרר אותה כה מהר.


מבטו בחן את שערה, שהיה מן הסתם פרוע, כי היא הספיקה לאסוף אותו, לשחרר אותו, לקשור אותו ולקלוע אותו לצמות מאז הגיעה זמן קצר לפני הזריחה. אחר-כך עבר אל שמלתה הפרחונית הארוכה שלבשה בבוקר מפני שהיא שכבה עליונה בסל הבגדים הנקיים, אל הקרדיגן שהיא מצאה במושב האחורי של הרכב שלה ואל המגפיים הנוחים שלקחו אותה לכל העולם והחזירו אותה הביתה בריאה ושלמה – אך לא היו אופנתיים או מחמיאים.


זו היתה סקירה קפדנית חטופה ביותר. למעשה לא יותר מרפרוף. אבל זה לא מנע ממנה לרצות לסדר את שערה, למתוח את חזייתה ולהעביר אצבע מתחת לעיניה כדי להסיר כל שריד למסקרה מרוחה שנבעה ממספר שעות ערות.


היא היתה אסירת תודה כשמבטו חזר אל עיניה.


כל שרידי ההוקרה נעלמו מיד כשאותן עיניים כחולות מפורסמות נשארו נעוצות בעיניה. גרונה יבש. היא ניסתה לבלוע את רוקה, אך גילתה שהיא לא זוכרת איך.


היתה לה הרגשה ברורה שעוד מעט היא לא תספיק לבצע משהו שעליה לעשות, אבל היא בשום אופן לא הצליחה לזכור במה מדובר. היא ייחלה בכל כוחה לרגע של הארה.


וזכתה לו.


עשרות נורות פלואורוסצנט הבליחו בקירות שסביבם, מהבהבות כמו אורות בדיסקוטק.


בין קטעי החושך נצמדו עיניו של קמרון אל עיניה, עמוקות, כהות, נחושות. היא תהתה לרגע למה חשבה בכלל שהיא מכירה אותו...


ואז הוא חייך. חריצים בלחיים. קמטוטים בעיניים. גומה. והיא הרגישה כאילו חזרה לגיל ארבע-עשרה, כולל המשקפיים, הבגדים המצחיקים וההתאהבות.


משקפיה הוחלפו בעדשות מגע, והמלתחה הנוכחית שלה, שרובה היתה אהובה עליה, היתה מן הסתם עדיין קצת מצחיקה. אבל לפחות הילדה המאוהבת של העבר נעלמה.


עם כל הבהוב של אור לבן עז, רוזי וידאה שכפות רגליה באמת נטועות בקרקע.