בוקר אחד של תחילת שנות החמישים, הקיש גבר צעיר, שמספר כחול צרוב בבשר זרועו, על דלת בית הורי. הוא בא להודות לאמי על שהצילה אותו שנים קודם לכן בגטו לודז´.
לאמא היה כבר ילד משלה, שבגלל הצנע או העוני או סתם מסיבות גנטיות, היה קטן ורזה במיוחד, והגבר הצעיר שב למחרת עם חבילה קטנה צרורה בשרוך. "זה נקניק בשביל הילד שיגדל", הוא מלמל במבוכה, "הנקניק הזה הציל אותי שם".
שנים אחדות מאוחר יותר, כאשר החלו להיגלות לי עינוגי החיך, נהגתי לשוטט בין הסטקיות העלובות של אז, עם טעמי הנקניק ההוא צרובים בבלוטות הטעם, מחפש את הזיכרונות הגסטרונומיים של הילדות. "סטייק חזיר", ביקשתי, ולשווא.
עד שערב אחד נכמרו עלי רחמיו של הגרילמן במסעדת הפיל.
"היי, ילד", הוא רכן לעברי ולחש, "תבקש סטייק לבן", וגאל אותי מאובסיית החיפושים.
הספר הזה הוא הלחישה שלי.
אלי לנדאו