עד ימיו של אפלטון נתפשו השירה והנאום כפעילויות אוראליות במהותן; הכתב, אם זכה להתייחסות, נתפש כמעין "רשם-קול". אריסטו הוא ההוגה הראשון שבחן בהגותו את תוצריה של תרבות הכתב שבתוכה חי. יצירות השירה והרטוריקה נתפשות אצלו לא רק כאירועים אוראליים, אלא גם כטקסטים כתובים.
מעבר לחיקוי מנסה להבין את ספרי הפואטיקה והרטוריקה של אריסטו על בסיס הנחה זו ולהראות כיצד ניתן למצוא בהם תשתית של תורת טקסט שיטתית העוסקת, בין השאר, ברבדיו הסמנטיים של הטקסט, בסיטואציה התקשורתית שלו, במקומם של המוען והנמען ובמושג האריסטוטלי של החיקוי ("מימסיס").
התפיסה האריסטוטלית של הטקסט הספרותי, טוען צורן, אינה רק שריד ארכיאולוגי; היא גישה מורכבת ומעמיקה היכולה לקיים דיאלוג חי עם המציאות המחשבתית של ימינו.