1


"בבקשה, רק שזה לא יהיה שוב טום," פלטה דלה דייויס כשנשמע צלצולו של הטלפון הנייד שלה.


את ידה האחת שלחה אל התיק שלה ובידה השנייה המשיכה לתמרן בהצלחה את הגה מכוניתה אל מעבר לפינה. הדבר האחרון שהיה נחוץ לה עתה, היתה שיחה נוספת מהלקוח הנודניק טום דרמונט. את רוב אותו יום בילתה בהתעסקות אינסופית עימו והוא הצליח להפוך את מוחה לעיסה.


לאחר שנעצרה ברחוב צדדי, העמיקה את חיפושיה בתיק העור הגדול שלה. לבסוף הצליחה לשלוף את הטלפון הנייד ממעמקיו והזדקפה כדי לראות את זהות המטלפן. אם זה אכן טום שוב, כפי שחשדה, הרגישה שהיא עומדת לצרוח. ואולי אף להתפטר.


הטלפון פסק מצלצולו ברגע שפתחה את המכסה. נפלא. היא סגרה אותו בנקישה ושמטה אותו אל חיקה כשחשק עז לכבותו מתגנב לליבה. אך מצפונה לא הניח לה לעשות זאת. והיא גם לא התכוונה להתפטר. היה לה יותר מדי מה להפסיד, כולל הקידום הצפוי שעבדה כה קשה למענו.


ואף על פי כן, הספיק לה מטום ליום אחד – גם בימים כסדרם היה הלקוח הכי פחות אהוד עליה, שלא לדבר על כך שביום לחוץ ומטורף כמו היום, הפך להתגלמות סיוטיה הגרועים ביותר.


"שמישהו יזכיר לי בבקשה מה אני מוצאת בעבודה שלי," אמרה לעצמה בקול רם.


דממה היתה התשובה היחידה שקיבלה, והיא משכה בכתפיה וארשת כאב עלתה על פניה המכווצות בשל המתח הרב שהצטבר בכתפיה. היא השתוקקה לטבול בקצף אמבט הלבנדר הריחני האהוב עליה ולהירגע קצת.


היא גלגלה את כתפיה לאחור באיטיות ודמיינה את עצמה נוחתת על המיטה... אם כי לא למטרות שינה. ואף לא בכדי לעשות שום דבר נורמלי אחר שאנשים אחרים נוהגים לעשות במיטה. לזה לא היה לה סיכוי. היא הביאה עימה הביתה ערימות של עבודה וכפי הנראה, צפוי לה ליל שימורים ארוך ומפרך עד שלבסוף תירדם שוב על המחשב הנייד שלה.


צפצוף שנשמע מהטלפון שלה גרם לדלה לזנק בבהלה. היא נכנסה אל ההודעות הקוליות שלה ונאנחה בהקלה לשמע קולה הנמרץ של חברתה הטובה ביותר. מיד השיבה ללין צלצול. זה בדיוק מה שהיה נחוץ לה כרגע. תרופה בדוקה כנגד הרגשתה הנוכחית.


לין ענתה כבר לצלצול הראשון. "אני במכונית," אמרה.


דלה שמעה ברקע את הקולות המוכרים של ג'יימי בן הארבע ששר בקולי קולות ואת יבבותיה של קייסי בת חצי השנה שהתגברו על שירתו.


"יש לי חדשות גדולות," אמרה לין.


דלה גלגלה את עיניה מעלה, אך חייכה לנוכח התרגשותה של לין. "לאן מועדות פנינו הפעם?"


"לאן מועדות פנינו?"


"יש לי נעליים די והותר, ליני, אז אני מקווה שזו לא עוד–"


"לא, לא. זו לא מכירה. לא הפעם. לוּק חוזר הביתה. לתמיד."


לקח לה רגע ארוך להפנים את דבריה של לין. דלה מצמצה אל הטלפון. "מה אמרת?"


"את בהלם? חדשות טובות, לא? אני כבר מתה לראות אותו."


דלה שהיתה המומה מכדי להגיב, תהתה מה עשתה שזה יגיע לה. על אחת כמה וכמה היום מכל הימים.


'הלם' היה לשון המעטה. טוב, היה לה ברור שלוק ישוב הביתה ביום מן הימים. מאז ומתמיד טען שלא יישאר מחוץ לארץ לצמיתות. אך היא ציפתה לאיזו הודעה מוקדמת. חשבה שיהיה לה די זמן להתכונן לפגישה מחודשת עימו. עם אשתו.


"דל, יקירתי? את עוד שם?"


דלה התנתקה מזרם המחשבות ששטף אותה. אחרי שנים שבהן הסתירה את רגשותיה מלין, הדבר האחרון שהתאים לה הוא להסגיר את עצמה כעת.


"חוזר הביתה?" קולה נשמע כמעט רגיל. "את מתכוונת שהוא ואיבון מתכוונים לחיות כאן?"


"נראה שנמאס לו מהודו והוא שב לאדלייד הקטנה לחיות בחיק משפחתו האוהבת," צחקה לין. "לא ייאמן, מה?"


"זה–" לשונה דבקה לחיכה. היא ניסתה שנית. "מתי?"


"את מכירה את אחי," אמרה לין. "הוא מת על ההפתעות הקטנות שלו. הוא התקשר ממלבורן כשחיכה לטיסת המשך. אז אמא רוצה שתבואי היום לארוחת ערב."


"הערב..." דלה הרגישה לפתע שהיא לא מסוגלת לתפקד ולמעשה, לא ידעה מה להשיב.


"אני כבר בדרך לאמא. בשבע-וחצי בדיוק. בסדר?"


"אבל..." דלה הציצה בשעון הדיגיטלי שעל לוח המחוונים. "לא יהיה לי זמן להגיע הביתה ולצאת שוב."


"אז אל תיסעי הביתה. תבואי ישר אלינו. יש לי כאן תערובת של מרגריטה וטקילה על המושב לידי. עד שתגיעי כבר יחכה לך משקה מוכן ומעורבב כראוי. אני יודעת כמה את לחוצה אחרי יום עבודה."


"לא כל יום," מלמלה, ובינתיים שקלה לסרב. בשום אופן לא תוכל לסרב. אמא של לין תפקדה כאם עבורה הרבה יותר מאשר האם האמיתית שלה. מעולם לא השתמטה מאף אחת מהזמנותיה ולא היתה לה כל כוונה להתחיל כעת.


"אבל. לוק. הוא. יהיה. שם."


"אוי, לעזאזל. שכחתי," אמרה לין. "אני סתם מקשקשת לי פה..." נימת הדיבור שלה השתנתה, התרככה קמעה. "הפגישה שלך היתה אמורה להיות היום, לא?"


הסימפתיה שנשמעה בקולה של לין גרמה לדלה להשתנק.


"כן," הצליחה להשחיל בקושי.


ואף לא היה לה זמן לאחר מכן ללקק את פצעיה, עומס העבודה לא הותיר בפניה מותרות שכאלו.


"דל, מתוקה, מה אמר הרופא?"


הידיעה היתה חדשה מדי. טרייה מדי. "עוד לא," אמרה. "אני אספר לך אחר-כך."


לרגע, מילא קולו של ג'יימי את אוזניה של דלה, ואז אמרה לין, "נראה לי שאמזוג לך מרגריטה עצומה."


דלה סגרה את הטלפון בנקישה ושמטה אותו אל תיקה. היא באמת זקוקה למשקה הזה. טום דרמונט, ד"ר מורגן. ועכשיו לוק ואיבון. איזה יום.


היא חייבת לאסוף את עצמה. מזל שלבשה היום את אחת מחליפות העסקים הטובות ביותר שלה, וגם מעט איפור עוד היה לה בתיק. לפחות תיראה כמו שצריך. לא שהיה ללוק שמץ של מושג לגבי הרגשות שלה כלפיו. היא מעולם לא הרשתה לעצמה להשתטות בפניו וגם היום לא תעשה זאת.


היא הושיטה יד להתניע את המכונית, ואז, מתוך היסוס, נשכה את שפתה. היא לא מסוגלת לעמוד בזה. רטט של חרדה עלה מחזה ונעצר בגרונה.


לא. היא לא תיתן לחרדה להשתלט עליה.


היא כן מסוגלת לעשות את זה. היא מומחית לתפקוד בעיתות משבר – היא זו שהחברה סומכת עליה ומצפה ממנה שתכניס סדר בכל תוהו ובוהו. היא תיאלץ לעטות את מסיכת העבודה שלה.


בדיוק כפי שעשתה בכל פעם שבא לאחד מביקוריו החטופים בעשור השנים האחרון.


בדיוק כפי שעשתה לפני כמה שנים כשהביא הביתה את כלתו החדשה כדי להכיר לה את כל המשפחה. היא חייכה וברכה אותו כאילו שבאמת ובתמים לא חשה כלפיו שום דבר יותר מאהבת אחות.


היא הצליחה לשטות בהם אז, ותוכל לעשות זאת גם עתה. לו רק היה לה קצת יותר זמן להתרגל לרעיון לראות את שניהם ביחד, חיים כאן.


היא סובבה את מכוניתה ופנתה לכיוון מזרח. הוריה של לין התגוררו באותו בית מרשים אשר ברחוב המהודר ובאותה שכונה יוקרתית אשר בה גדלו לין ולוק. מרחק רב מבית ילדותה של דלה – שלא היה ממש בשכונת מצוקה, אך רק מדרגה אחת מעלה מכך.


הוריה שלה היו ממעמד הצווארון הכחול של הפועלים. לעיתים, או יותר נכון על פי רוב, היו שניהם סתם עצלנים, ולדלה היה קשה מאוד להאמין ששוכנים בחובה אי אילו גנים שלהם. הם תיעבו את התרועעותה עם לין ואת 'הרעיונות הגדולים' שקיבלה בעקבות חברות זו. מה כל כך מופרך בלרצות ללכת ללמוד באוניברסיטה ולקבל עבודה שמשתכרים בה היטב? את זאת הוכיחה להם כהוגן.


היא נאנחה. אפילו עתה, כשנעלמו מחייה לנצח, עדיין תמיד חשה שעליה להוכיח משהו – רק שלא ידעה בדיוק מה.


כנערה מתבגרת בילתה כל רגע פנוי בביתה של לין. בכל ליבה אהבה אותו. ביתם היה בית שמח. ולא רק מפני שלמשפחת ברייפורד היה כסף, אלא מפני שלדון ולפרנק תמיד היה באמת איכפת מהילדים שלהם. והם התנהגו כלפיה כאילו היתה אחת מהם. היא קיבלה יותר תמיכה ועידוד מהזוג ברייפורד מאשר אי פעם קיבלה מהוריה שלה.


לאחר שחנתה ברחוב מחוץ לבית משפחת ברייפורד, נותרה ישובה לרגע נוסף במכוניתה וניסתה לאסוף את כוחותיה. לוק בודאי עוד לא הגיע, כך שאין לה ממה לחשוש. לא שחששה מפניו. רגשותיה שלה, הם שהפחידו אותה.


שלוש-עשרה שנים. האם באמת חלף כבר כל כך הרבה זמן מאז עזב את אדלייד למען עבודת חלומותיו? מדוע רגשותיה לא התפוגגו בזמן הארוך הזה? היא חשבה שתצליח להתגבר עליו. באמת ובתמים התכוונה לכך. והנה היא יושבת כאן, שלוש-עשרה שנים מאוחר יותר ומרגישה את ההתכווצויות בבטנה רק מן המחשבה שתראה אותו שוב.


קשה מאוד להאמין שהוא חוזר להתגורר כאן. מעצם אופיו, מעולם לא קסמה לו ישיבת קבע במקום אחד, או שלפחות כך היה בעבר. ייתכן שאלו מעשיה של אשתו, על אף שלא נראתה הטיפוס שרוצה שההורים של לוק יהיו מעורבים בחייה.


דלה תהתה באם לין אולי קיבלה איזה רושם מוטעה. ואולי מרוב התרגשות, הכניסה דון משמעות אחרת בדבריו. זהו בטח עוד ביקור מולדת נוסף.


אך אז עלה לפתע בדעתה של דלה שייתכן שהוא ואשתו מתכוונים להתחיל משפחה. המחשבה קרעה את קרביה לגזרים.


רגועה קצת יותר, יצאה ממכונית המרצדס ספורט שלה ונעלה את הדלת, על אף שבאזור הזה, מכוניתה לא היתה כלל יוצאת דופן. מכוניות יוקרה היו שכיחות למדי כאן ולא ההיפך.


כבחורה שאינה נתונה לגחמות, התגאתה מאוד בכך שהקדישה תשומת לב מרובה להתחייבויותיה הכלכליות – לכל התחייבויותיה באשר הן, אך המכונית ממש הפתיעה אותה. ברגע אחד של חוסר זהירות, התאהבה בה מעל לראש. מבט אחד, נגיעה אחת וכבר היתה משוחדת.


בחרטה מסוימת הודתה שכך בדיוק היה גם עם לוק, ואז זקפה את כתפיה ונכנסה אל הגינה הקדמית.


לין פתחה לה את דלת הכניסה. "את צריכה לראות את המטבח," אמרה ונענעה בראשה. "אמא מנסה להכין את כל המאכלים שלוק הכי אוהב. ברור שזה כיף שהוא מגיע, אבל ברצינות..."


כשדלה נכנסה לבית, זקפה לין אגודל לעבר דלת שהובילה מן המבואה המרווחת. "בואי לסלון. הכנתי לך את המשקה כמו שהבטחתי."


"אולי כדאי שאציע לדון קצת עזרה קודם?" דלה שלחה מבט מהוסס לעבר דלת המטבח.


"לא, לא." לין משכה אותה בזרועה. "היא רוצה לפנק את הבן האהוב עליה והכי טוב זה פשוט להניח לה לעשות כאוות נפשה."


דלה הניחה ללין לגרור אותה אל הסלון הנוח. ברגע שהתיישבה על הספה, הגישה לה לין את כוס המרגריטה הכי גדולה שראתה מעודה.


"איפה מצאת כוס כזו? את בטוחה שזה לא אגרטל?"


לין משכה בכתפיה. "וגם אם כן, אז יש לה אחות תאומה ותואמת." היא הרימה את הכוס התאומה וגמעה לגימה.


"אהממ... אני מכינה מרגריטה קטלנית."


דלה לגמה גם היא ונאלצה להסכים. בדיוק המידה הנכונה של לימון והרבה טקילה.


"אני יודעת שאת לא רוצה לדבר על הרופא עכשיו," אמרה לין והתיישבה בזהירות על הספה הנמוכה שמנגד כשהמשקה בידה. "אבל אני רוצה שתדעי שאני כאן בשבילך מתי שתרצי. בכל זמן. ביום ובלילה. ממילא אני בדרך כלל ערה עם קייסי."


"אני יודעת, ואני מבטיחה לספר, אבל אני צריכה קצת זמן לעכל קודם. מה דעתך שנצא איזה ערב השבוע? אפשר לדבר ולאכול."


"רעיון מעולה. אני אבדוק מתי פטריק יכול לשמור על הילדים. ננסה למחר בערב." פניה התקמטו בדאגה. "זה יהיה מוקדם מדי בשבילך?"


דלה נענעה בראשה, כולה תקווה שתצליח לחטוף כמה דקות לעצמה בעשרים וארבע השעות הבאות. זמן שקט שתוכל קצת לחשוב בו. להשלים.


יבבה נשמעה. "איזה דפק," אמרה לין ונאנחה. "קייסי התעוררה על הדקה. קיוויתי שתישן במשך ארוחת הערב."


"איפה ג'יימי?"


"עם אבא בחדר העבודה, משחק עם מודלים של אווירונים. אני חייבת ללכת לבדוק מה עם קייסי."


דלה הביטה בה כשיצאה, ואז הניחה את המשקה שלה בקצה השולחן וקפצה על ההזדמנות לחמוק אל חדר האמבטיה הקרוב. בשעה שרעננה מעט את האיפור שלה חשבה איזה מזל יש לה שלין חברה שלה. תמיד חשה כך. מאז אותו יום על חוף הים כשהיו בנות ארבע-עשרה ולין חשה לעזרתה כששילמה עבור הצ'יפס והדג שלין הזמינה בטרם טרחה לוודא שיש לה מספיק כסף עבורם. קפואה ממבוכה, עמדה בצד כשלין התערבה ושילמה עבור ההזמנה ואף התעקשה לקנות לה משקה קר וגם נשארה איתה במשך כל אותו יום.


דלה נענעה בראשה. היום הזה צלול בזיכרונה כאילו היה רק אתמול. סביר להניח שלין אפילו לא זוכרת את זה.


בטרם נפרדה מחברתה החדשה, רשמה דלה בדייקנות את כתובתה כדי שתוכל להחזיר את החוב ברגע שתוכל להתארגן עם הכסף. אך כשלבסוף היה בידיה הסכום, עמדה ליד שער הברזל וחששה למשוך במצילה.


ואז לוק הופיע. לה הוא נראה מבוגר בהרבה יותר משנה אחת. כבר אז היתה לו נוכחות פיזית יוצאת דופן. שרירי מאוד ממשחק הכדורגל. גבוה. כמובן שקומתה הקטנה שלה תרמה גם היא. הוא התנשא גבוה מעליה ואף היה ממש מפחיד אותה לולא החיוך שלו. אותו חיוך ממיס לבבות, מעתיק נשימה ומפוקק ברכיים שלו.


דלה נאנחה ושמטה את כלי האיפור שלה אל תוך התיק. כשהגיחה מחדר האמבטיה שמעה המולה רבה מהדלת הראשית.


"זו מונית. זה הם!"


דלה זיהתה את קולה של מגאן, אחותה הצעירה של לין. פופי, התינוקת בת העשרים וחמש של המשפחה קראה לאמה וקולה הנרגש של דון הצטרף לשמחה.


דלה לא ניגשה אליהם. רגעים משפחתיים. זמן למשפחה האמיתית. ככל שהכלילו אותה עימם, בכל זאת לא היתה משפחה ישירה. כששבה אל הסלון לקחה את כוס המשקה שלה ופנתה לעבר החלונות הצרפתיים שנפתחו אל משטח עץ מרווח. היא נשענה על המעקה שהגיע למותניה וגמעה מן המשקה והשקיפה מטה אל הגינה הוותיקה. צמחיה עבותה הסתירה את השכנים, ושתילים נמוכי קומה מילאו את הערוגות המפותלות. כה שונה מרחבת הדשא מלאת העשבים השוטים ומוקפת בלוחות פלדה גליים שבבית הוריה. היא שאפה לקרבה את השלווה שהגינה השפיעה עליה. עתה נזקקה לה יותר מתמיד.


"הנה את, עכברונת."


דלה זינקה בבהלה ושלולית מרגריטה קטנה נשלחה לעבר הדשא שלמטה. לא ניתן היה לטעות בקולו העמוק והמקניט של לוק. היתה לו בדיוק את אותה השפעה עליה כתמיד, והוא גרם לעצביה להתחדד ולהתכונן לכל הערה מתגרה מצידו. היא הסתובבה.


אלוהים, הוא נראה מדהים. בפעם האחרונה שראתה אותו שערו הבלונדי הכהה היה קצוץ, אך הוא החליף עבודה מאז ועתה גדל שערו מעבר לצווארונו. יותר כמו לוק הצעיר והספורטיבי מפעם. היא שיערה שעתה, כשכבר לא הופיע בטלוויזיה לא נאלץ להקפיד כל כך על מראהו.


חיוכו התרחב ברגע שהבחין ב'כוס' המוזרה שאחזה בידה. ידה התהדקה ובטנה התהפכה. החיוך ההורס הזה שלו בוודאי הועיל לו רבות. גם איש מדון קשוח ביותר לא יוכל לעמוד בפני חיוך שכזה.


עיניו החמות והאפורות נצצו כשהרים אליה את מבטו. "כנראה שאת צמאה מאוד," אמר.


מתאפקת לא לזנק עליו, משכה בכתפיה. "שחרור מתחים," אמרה, והתחרטה על דבריה ברגע שיצאו מפיה. ואף יותר, ברגע שראתה את פניו מרצינות.


"יום קשה בעבודה," אמרה במהירות.


הדאגה על פניו העמיקה. "את לא אוהבת את העבודה שלך?"


"כן, ודאי שאני אוהבת אותה. אתה צריך שאני אספר לך שעבודה יכולה לגרום למתחים גם אם נהנים ממנה מאוד?"


הוא, יותר מכל אחד אחר צריך לדעת את זה. במשך עשר שנים בעבודתו ככתב חוץ תר את המקומות החמים ביותר בעולם, בפרט באסיה, וסיקר עימותים ואסונות. הוא היה חלוץ עבודת העיתונאי היחיד, עבד לגמרי לבדו, נסע ודיווח בעצמו ללא כל צוות, כשהוא נושא תיק גב ובו טכנולוגיה דיגיטלית ניידת עימה היה באפשרותו לצלם, לכתוב, לערוך ולהעביר דוחות במולטימדיה. מעולם לא רדף אחרי כותרות ענק או הצטרף לחבורות עיתונאים, אלא התמקד במציאת סיפורים שלא כוסו על ידי חדשות המגמה הרווחת והצליח להכניס בהם נופך אנושי.


דלה הרימה את כוסה וגמעה לגימה גדולה מן המרגריטה. לגמה קצת יותר מדי. לאחר שהצליחה לבלוע, אמרה, "נו, אבל מה איתך? מה שלומך?"


"בסדר." הוא הביט בה לרגע. "אז איפה הנשיקה שלי? החיבוק? קיבלתי כבר מכולם. לא הייתי כאן תקופה די ארוכה, במקרה שלא שמת לב."


"אה, בטח." היא רכנה לפנים ונתנה לו חיבוק מגושם בזרוע אחת ובזרועה השנייה המשיכה לאחוז בכוס כשהיא מנסה להגן עליה ככל האפשר.


הוא השיב לה בחיבוק חזק יותר מהדרוש. היא חשה בחום גופו מבעד לחולצתו וחום ממין שונה לגמרי פילח את גופה. זה הזכיר לה איך זה להרגיש משיכה לגבר. ואז נשק לה על לחייה והיא מיהרה להתנתק ממנו.


חיוכו נתן לה תחושה שהוא יודע מדוע, אך זה לא ייתכן. מעולם לא היה ביניהם כל קשר פיזי. אף פעם. אפילו רמז למשיכה אינטימית. בשום אופן לא יכול היה לדעת.


היא הניחה למבטה לגלוש על פניו. במרכז אפו ניכרה עדיין אותה בליטה קטנה מאותו יום שלין האיצה בו לגלוש עם הסקייטבורד במורד המעקה. לין האשימה את עצמה כשלבסוף נחת עם פניו על רצפת הבטון. היה עליה לדעת שאסור להתגרות בלוק. מעולם לא היה מסוגל לסרב לאתגרים. לא אז. וגם לא להבא.


הוא הבחין במבטה ולכד אותו. "את נראית מצוין, עכברונת. לא הזדקנת אפילו ביום אחד מאז שעזבתי לראשונה."


היא לא יכלה להשיב לו את אותה מחמאה. אורח החיים המסוכן והשהייה המרובה בחוץ חרשו קווים רבים סביב עיניו. קווים שהעמיקו מאוד כשחייך. אך לא היה בכך כל רע. הגיל רק חיזק את האופי בפנים שפעם הייתה מכנה מושלמות.


היא פלטה נחרת בוז קטנה. "חסר אופטיקאים איפה שחיית?"


הוא התעלם משאלתה. "התספורת שלך יפה. קצר מתאים לך. זה מתוחכם."


"בשביל עכברונת?"


"לא היית מסופרת קצר כשבאתי לביקור בפעם האחרונה, נכון?"


"נכון, הסתפרתי ככה לא מזמן." לא שבאותו ביקור הוא שם לב אליה בכלל, חשבה בליבה. הוא לא ראה אז אף אחד מלבד אשתו הטרייה. היה ספק בליבה אם הוא בכלל קלט את נוכחותה.


הוא נראה לא מגולח, סביר להניח בשל הטיסה הארוכה. אך עליו זה לא נראה גס, אלא דווקא סקסי. קצות עצביה נרעשו שוב. תגובתה אל לוק עמדה בניגוד גמור לאפטיה שחשה כלפי הגברים שיצאה עימם בשנים האחרונות. היה עליה כמעט להכריח את עצמה להראות בהם עניין וכבר החלה לחשוב שכלל אינה מסוגלת לכך. ועתה לא היה הזמן המתאים לגלות שהיא בהחלט מסוגלת.


לפתע הרגישה אלגנטית מדי בחליפת העסקים שלה ליד ז'קט הג'ינס המרופט והקרוע של לוק ועיניה התרחבו. "זה אותו ז'קט שהיה לך כשהיינו ילדים?"


הוא הנהן. "תהיתי אם תזהי אותו."


"משלמים לך גרוע בעבודה אם אתה לא יכול להרשות לעצמך בגדים יותר נורמליים." מאז שנטש את העיתונאות והחל לנהל בית יתומים, שיערה שנאלץ לספוג ירידה רצינית במשכורת. אך הוא אף פעם לא יהיה מרושש. סבו השאיר קרן שתדאג לכך.


הוא משך בכתפיו. "אני לא מוכן להיפרד מהז'קט הזה. יש לו ערך סנטימנטלי."


הוא שלחה בו מבט מבין, והוא צחק. "וחוץ מזה, הוא נורא נוח."


"והנוחות, כמובן, משחקת תפקיד ראשי בחייך. שאם לא כן, למה שתצעד אל הרי אפגניסטן ברגל–?"


"לוק, אני מקווה שאתה לא מרגיז את דלה, נכון?"


דלה נפנתה לעבר דון שהצטרפה אליהם במרפסת.


"מיצינו את המשחקים האלה כבר כשהייתם ילדים," אמרה דון.


"האמת שהחמאתי לה על התספורת שלה." הוא החליק את זרועו סביב מותניה של אימו וחבק אותה לצידו. "אבל היא לא מאמינה שהיא נראית נפלא."


דון זרחה לעומתו. "אני לא מאשימה אותה, אם להתחשב באופן שבו נהגת לענות אותה. אבל התספורת באמת מוצלחת, נכון?" היא פנתה שוב לעבר דלה ובחנה אותה. "לדעתי היא דומה ככה לאודרי הפבורן."


"ממש," צחקה דלה. "את משוחדת, דון. ואתה, לוק, האדם האחרון שאני אאמין לו."


היא היתה די גאה בעצמה. היא נשמעה רגועה ובשליטה. אף אחד לא יוכל לנחש שהרגישה בדיוק את ההיפך. אף אחד לא יודע שבילתה חצי מחייה בניסיון להשוות כל גבר שהתקרב אליה לבחור הזה וסירבה לכל אחד מהם מפני שנפלו מרמת האידיאל שלה.


"חשבתי שאתה מביא איתך את איבון," אמרה דון ללוק. "לא השארת אותה בהודו, נכון?"


מבט של לוק נדד לרגע. כשהשיב את מבטו, היתה הבעתו מרוקנת.


"כן, היא עדיין שם, עד כמה שאני יודע. אני אסביר הכול כשנהיה כולנו ביחד."


סקרנות ניצתה בעיניה של דון. "טוב, בואו נלך לאכול," אמרה. "בואו ניכנס לחדר האוכל."


כשתפסו את מקומם ליד שולחן עץ האלון הענק, דלה הצטערה שוב שאינה שייכת למשפחה הזו. זה בדיוק מה שתמיד רצתה לילדיה שלה – בית מלא חום ושמחה.


היא השפילה את מבטה ופרסה את המפית על ברכיה, נלחמת בצריבה קלה בעיניה.


לזה כבר לא יהיה לה סיכוי כנראה.