1


היה זה בצהרי יום שלישי אפורים של חודש אוקטובר כאשר ארמינטה דמפייר החנתה את הלנדרובר הישן שלה בחזית החנות הכפרית בלי להקדיש לפעולה תשומת לב רבה, הרגישה זעזוע ושמעה חבטה. בתחושה רעה הפנתה את ראשה. קרוב מאחוריה עמדה מכונית 4 X 4 שזה עתה פגעה בה.
ארמינטה יצאה ממכוניתה באנחה ואמדה את הנזק שנגרם לפגוש המעוך של הריינג'רובר הכסוף, הבוהק. הלנדרובר שלה לא היה במצב מזהיר מלכתחילה, אולם הריינג'רובר הזה נראה שמור מאוד – מן הסתם הדגם האחרון, וחדש לגמרי. בצער על כי לא הקדישה תשומת לב רבה יותר לסביבה, הביטה ארמינטה במעלה הרחוב הכפרי ובמורדו ותרה אחר בעלים אפשרי, אך נפש חיה לא נראתה לעין ברחוב הריק.
ארמינטה העיפה מבט אחרון בנזק שגרמה והחליטה להמשיך במסע הקניות המתוכנן שלה ולהמתין ולראות אם בעליו של הריינג'רובר יופיע. אולי עד שתסיים יחזור בעל הרכב המבהיק שכבר החלה לתעב, ויהיה מלא, ללא ספק, בזעם צדקני.
בעת שקרבה אל המרכול הבחינה באישה מהודרת להפליא, שכירה באחד התאגידים שהחלו לצוץ לאחרונה בסאסקס – כשהיא מביעה את מחאתה הזועמת על התנהגותה חסרת הזהירות.
במרכול, ארמינטה הושיטה את רשימת הקניות שלה למר ת'ומפסון, הישיש היקר, והמתינה בסבלנות בעת שדשדש בין המדפים בחיפוש אחר כמה מהפריטים.
"ומה שלום הליידי הכבודה?" שאל בנימה ידידודית החנווני לבן השער שמשקפיים כפולי עדשות רכבו על אפו.
"שלומה של אמי מצוין, תודה," השיבה ארמינטה בחיוך. "היא החלימה מדלקת הריאות הקשה."
"טוב, תודה לאל. זה היה מזל ביש. גם אשתי חלתה."
"באמת מצטערת," מלמלה ארמינטה והציצה מהחלון אל עבר המכוניות בתקווה שלא תיאלץ לשמוע פירוט מלא של מחלותיה של הגברת ת'ומפסון.
"זה הכל?" חייך מר ת'ומפסון בנועם מעבר לדלפק אל ארמינטה שאותה הכיר מאז היתה ילדה קטנה, כשעוד נהגה להיכנס לחנות לקנות ממתקים בדרך הביתה ממועדון הרכיבה.
"תודה, אני חושבת שזה הכל. תוסיף את זה בבקשה לחשבון, כרגיל? ומסור לגברת ת'ומפסון את מיטב איחולי ההחלמה, אני מקווה שתבריא במהרה."
"תודה עלמתי, אני אמסור."
ארמינטה יצאה אל המדרכה כשהיא אוחזת בשקית הנייר החומה תחת זרועה, מהרהרת כמה מוזר הדבר שאנשי הכפר עדיין מכנים אותה 'עלמה', למרות שהיא בת עשרים ושמונה וכבר היתה נשואה והתאלמנה.
היא חזרה אל מכוניתה, הניחה את סל הקניות על כיסא הנוסע ותהתה מה עליה לעשות שכן נהג הריינג'רובר עדיין לא נראה בשום מקום. למיטב ידיעתה, הוא או היא עלול שלא להופיע עוד שעות ארוכות. והיא הרי לא יכולה לעמוד ולהמתין כל אחר הצהרים.
באי רצון הוציאה ארמינטה פנקס ועט מתיק ההרמס הישן שלה, שרבטה מה שקיוותה שיראה כמו פתק ראוי והצמידה אותו מתחת למגב השמשה של הריינג'רובר. מעבר לזה לא היה דבר שיכלה לעשות. הנהג יוכל ליצור אתה קשר והם יוכלו להחליף בטלפון את המידע הנחוץ על פרטי הביטוח.
"חזרתי!" קראה ארמינטה מדלת הסלון של אחוזת טברסטוק לכיוון האח, שם ישבה אמה וקראה מול האש הבוערת.
"אה, טוב. בדיוק ביקשתי מאוליב להגיש את התה."
"אוקיי, אני כבר יורדת." ליידי דרוסילה הרכינה את ראשה בחן. "אני ממש חייבת לעשות משהו בקשר לבזאר של כריסמס. אולי תוכלי לעזור, ארמינטה? במקום להמשיך ולקשקש בספרי הילדים האלה שלך. הגיע הזמן שתתאפסי ותתחילי לעשות משהו מועיל. אחרי הכל, אני לא בזבזתי את זמני לשווא אחרי מות אביך, לקחתי פיקוד."
"אמא, בואי לא נתחיל עם זה שוב."
"הו, בסדר גמור." ליידי דרוסילה גלגלה את עיניה לשמים וארמינטה נמלטה בזריזות.
באמת הגיע הזמן שתמצא לה, שוב, מקום משלה, הרהרה בעת שירדה במדרגות האחוריות והניחה את התיק על שולחן המזווה. הטעות שלה היא שהיא נכנעת להערות הבלתי פוסקות של אמה. אלא שהיא עוד לא היתה מסוגלת להתמודד – או להשלים – עם האפשרות להתגורר בבית שבו חיו היא ופיטר. נדרשו לה כל כוחות הנפש לפנות אותו ולהציעו למכירה, כדי שתוכל לפדות את המשכנתה. ובכל זאת, הגיע הזמן, ידעה, להמשיך הלאה.
הדבר הראשון שוויקטור סנטאנדר ראה כשהתקרב אל הריינג'רובר החדש שלו היה השקע שיצרה המכה בפגוש הימני. בצעקה כבושה ניגש ובחן את הנזק מקרוב. איזה אידיוט נכנס בו ואפילו לא היה מנומס מספיק כדי להמתין ולשאת בתוצאות. הוא רכן ובחן את המכה ונוכח שיהיה צורך להחליף את כל הפגוש.
הוא הזדקף במורת רוח ואז הבחין בפתק שהתנופף מתחת למגב השמשה. לפחות היה העבריין הגון מספיק להשאיר מספר טלפון, ציין לעצמו וכעסו שכך קמעה. על החתום: "א. דמפייר," לא מר או גברת, רק האות הראשונה.
נו טוב, הוא הניח כי מוטב יהיה להתקשר לאותו א. דמפייר ברגע שיגיע הביתה, לאחוזת צ'יפנהם, אליה עבר רק אתמול. תאונה ביומו הראשון בכפר האנגלי המשונה לא בישרה טובות לגבי ההמשך.
בדרך כלל, כשהיה ויקטור נוסע בדרכים הכפריות היה נהנה מנופי הגבעות המתעגלות, מהמשוכות הגזומות ומהסוסים הרועים באפרים. אבל לא אחרי התקרית עם המכונית. וגם מזג האוויר היה קודר. אלא שזה דווקא התאים למצב רוחו, הרהר בעגמומיות. עדיף בהרבה על השמש היוקדת של ארץ הולדתו אשר, לפחות בשעה זו, לא חסרה לו כלל.
כאן לפחות יוכל ללקק את פצעיו בשקט ובשלווה, בלי שיאלץ להתעמת עם השערוריה החברתית שללא ספק היתה גוזלת את רוב זמנו בריו דה ז'נרו, ברגע שההרפתקה האחרונה של איזבלה היתה הופכת לנחלת הכלל. כאן לפחות יניחו לו לנפשו.
משהגיע לאחוזה נכנס אל המבואה והתקבל בנביחות קולניות. הוא חייך אל לולו, הגולדן רטריבר שלו ששעטה אליו בדילוגים על פני השטיח האוריינטלי, נרגשת בעליל משובו של בעליה.
"תירגעי, חמודה," אמר בספרדית, ליטף את ראשה של הכלבה ופנה לכיוון חדר העבודה. "את תתרגלי לחיים בבית אנגלי כפרי ורחב ידיים. אין ספק שהוא ימצא חן בעיניך יותר מהפנטהאוז שבריו" מלמל ונזכר פתאום בדירתו המרווחת, המודרנית והלבנה כשיש שבאיפנמה, שמח על כי הוא מצוי הרחק ממנה ומכל התרחישים האיומים שעוד ציפו לו בעקבות ההפתעות הבלתי רצויות של מי שעתידה עד מהרה להיות אשתו לשעבר. זה היה בערך המקום הרחוק ביותר מאיזבלה שיכול היה להגיע אליו, פיזית ונפשית כאחד, הרהר ונכנס לחדר העבודה.
למעשה אין מקום שיהיה רחוק מספיק, הוסיף לעצמו בעודו מוציא מכיסו את הפתק המקומט ומציץ בו בחטף. הוא הסיק שכדאי לו להתקשר מיד אל אותו א. דמפייר ולסגור את העניין.
נחוש בכעסו הוא התיישב אל המכתבה הגדולה של שותפו, שהיתה מכוסה בצילומים ממרוצי סוסים, וחייג את המספר במחשבה שא. דמפייר חייב להיות מאותו אזור חיוג, שכן היתה לו אותה הקידומת. מן הסתם איזה איכר מקומי, לא זהיר.
הטלפון צלצל כמה פעמים.
"הלו, אחוזת טברסטוק," השיב קול נשי, אריסטוקרטי.
"צהרים טובים. האם אני יכול לדבר עם..." הוא היסס, "א. דמפייר?"
"א. דמפייר?" ענה לו הקול הנשי המתנשא.
"כן, אני מתכוון לראש התיבה א'," השיב בנימה מקפיאה.
"ראש תיבה – הו, אני מניחה שאתה מתכוון ל – המתן רגע בבקשה." הוא שמע צליל מהוסה מרחוק.
"הלו?" קול נשי אחר, רך הרבה יותר עלה על הקוו ומסיבה כלשהי שוויקטור לא הצליח לעמוד על טיבה הוא הופתע להיווכח כי א. היה אישה. הוא בהחלט דמיין לעצמו איכר חסון וסמוק פנים. הקול הזה, ללא ספק, לא התאים לדמות! אך גם לא גרע ממורת רוחו.
"סלחי לי גברתי, מצאתי פתק על השמשה של המכונית מאת א. דמפייר. האם זו את?"
"הו כן. הפגוש. הבט, אני ממש מצטערת על מה שקרה. נסעתי לאחור לתוך המכונית שלך, בטעות, אתה מבין."
"במובן שאינו משתמע לשתי פנים," רטן ביבושת.
"לא שמתי לב מספיק, אני חוששת," מלמל הקול הנשי בהתנצלות.
"עובדה זאת," ציין בחמיצות, "נהירה מעל כל ספק."
"טוב, חברת הביטוח שלי תטפל בעניין," השיב הקול הנשי, עכשיו קצת פחות מתנצל.
"ברור," אמר בזלזול.
"אני מצטערת שגרמתי לך את כל אי הנוחות הזאת," הוסיפה, נימת הדיבור שלה צוננת יותר ללא ספק. "אם משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור..." קולה הלך וגווע.
"אינני סבור שיש."
"אולי אני יכולה להתקשר מיד לחברת הביטוח שלי ולהסביר?"
עיניו של ויקטור הצטמצמו והוא היסס לרגע. אך אז התעוררה בו הסקרנות ושפתיו התעקלו. "אולי יהיה עדיף אם ניפגש, ואז אוכל למסור לך את פרטי הביטוח שלי."
נשמע היסוס. "בסדר. מתי יתאים לך?"
ויקטור חשב. האמת שאין לו שום דבר לעשות עכשיו, מרגע שהשלים את המעבר והסוסים שלו שמורים לבטח בחוות האימון במרחק כמה קילומטרים בהמשך הדרך. ומסיבה לא ברורה כלשהי הקול הזה סיקרן אותו.
"מה ביחס למחר בבוקר?"
"בסדר. עשר בבוקר יהיה מתאים?"
"או קי. אבל לא בחזית חנות המכולת, אם לא אכפת לך," הוסיף בנימה מבודחת.
צחוק מצלצל וערב לאוזן נשמע מהצד האחר של הקו. "לא, אני חושבת שעדיף שלא. היכן אתה בדיוק?"
"אני נמצא באחוזת צ'יפנהיים."
"אצל צ'יפ – הו! אני מבינה. אז למעשה אתה השכן החדש שלנו."
"שכן?"
"כן. אני גרה באחוזת טברסטוק. הנחלה שלנו גובלת בשלך."
"אה. אני מבין. אם כן הגיע הזמן שנכיר זה את זה," אמר ויקטור, תוהה אם מישהי שקולה מלבב כל כך עשויה להתגלות כבת ששים וחמש, שמנה ובעלת סנטר כפול. מגיע לו אם היא באמת כזאת. "ויקטור סנטאנדר, לשירותך."
"הו, ארמינטה דמפייר."
"נעים מאוד. אם כן, שאבוא מחר בעשר לאחוזה?"
"המ... אם לא אכפת לך אני אקפוץ לביתך. ממילא אני צריכה לצאת לאן שהוא בשעה הזאת," אמרה בחיפזון.
"כרצונך. אני אמתין לך בעשר."
"ושוב, אני מאוד מצטערת על הפגוש שלך."
"אל תצטערי, הנזק נעשה, אין הרבה תועלת בחרטה. להתראות מחר."
הוא ניתק ובהה בתצלום של בייבי קופהקבנה, הסייחה החביבה עליו, תוהה מדוע האישה היתה נחושה כל כך בדעתה למנוע את בואו לאחוזת טברסטוק. אולי יש לה בעל רע מזג שיעשה לה את המוות בגלל התאונה שגרמה.
ואז הוא פלט אנחה ועלה למזוג לעצמו כוסית של ויסקי לפני שיתיישב לבדוק את עתידם של שניים מסוסיו, אותם שמר באורווה שלו שליד דוביל.
"מי לכל הרוחות היה האיש עם הקול המוזר בטלפון?" תבעה לדעת ליידי דרוסילה, בעודה מתבוננת בעין בוחנת במגש הלחמניות הטריות שאפתה אוליב מוקדם יותר באותו יום.
"הו, הוא השכן החדש שלנו באחוזה. הוא נשמע די מתנשא."
"הממ. מוזר מאוד בהחלט. זר, אם את שואלת אותי. א. דמפייר, בטח. איזו דרך מוזרה לבקש לדבר אתך."
"זאת לא היתה אשמתו. השארתי לו פתק על השמשה של הרכב וכנראה חתמתי א. דמפייר."
"פתק על השמשה של גבר זר?" ליידי דרוסילה זקפה גבה מזועזעת. "ברצינות, ארמינטה, מה עלה בדעתך?"
"נתקלתי בטעות במכונית שלו," הסבירה ארמינטה באורך רוח, הסיטה את שערה הבהיר, הארוך מכתפיה ורכנה למזוג את התה.
"את כל כך לא זהירה."
"אני מודעת לכך היטב," אמרה בקול מתוח. "למעשה הוא הגיב לתקרית יפה מאוד."
"כך צריך להיות. לא כל יום יקרה לידיו העונג להיפגע על ידי מישהו מבית טברסטוק."
"אמא, למה את חייבת להיות כל כך יהירה?" התפרצה ארמינטה ועיניה הכחולות כהות רושפות לשמע ההערה המגוחכת של אמה.
"יהיה עלי להיעזר במריון נת'רשמית' כדי לגלות מי הוא בדיוק ומה קורה שם באחוזה," המשיכה ליידי דרוסילה כאילו הבת שלה מעולם לא השמיעה מילה. "זאת היתה תעלומה של ממש. איש לא ידע מי עובר לגור שם. אני חושבת שזה די גרוע כשאנשים כבר לא יודעים דבר על אודות השכנים שלהם. הם עלולים להיות כל אחד."
"טוב, אני אדע בקרוב מאוד," אמרה ארמינטה בקצרה. "אני אמורה להגיע לשם מחר בעשר בבוקר עם פרטי ביטוח הרכב שלי כדי לסגור את העניין הזה."
"ברצינות, ארמינטה, אני מתקשה להאמין שאת, אישה נשואה – אלמנה למען הדיוק – מי יודע זאת טוב ממך, מוחלת כך על כבודך. מדוע לא אמרת לו לבוא לכאן?"
"בגלל ש –" ארמינטה כמעט עמדה לומר, לא הייתי דנה איש, ובוודאי שלא אדם זר, לסבול מההתנהגות המחפירה שלך. אבל במקום זה שתקה ומשכה בכתפיה. "ממילא אני צריכה לגשת לכפר."
"הו, טוב מאוד. העבירי לי לחמניה, בבקשה, יקירה. אני יודעת שלא כדאי לי אבל אני מניחה שאחת לא יכולה להזיק יותר מדי."