“"איך עוקרים עץ ממקום מושבו"

"שרשרת אנשים ארוכה מגוש קטיף לירושלים. המשתתפים אבדו צורה כשהם מתמזגים לגוף אחד גדול של רצון חזק הזועק בשתיקה עמוקה."
כולנו רואים אותם בטלווזיה, יש לכל אחד מאיתנו דמות איך מתנחל נראה בלוק החיצוני
או בפנימיות החזקה והאיתנה שהם מפגינים ללא דופי. הם אלה שלא מפחדים ותופסים טרמפים בצמתים. אי אפשר לפספס אותם. וביחידות צה"ל הם נקראים "המורעלים". הם אילו שגרמו לנו לדמוע כשניתקו ועקרו אותם מבתיהם. "אדם לא בורח מביתו בגלל מתנכלים, אלא מגן עליו בחירוף נפש". ועם אמונה כזו בלב השמים הם הגבול.
המתנחלים גרמו לנו לצבוע את הארץ בכתום בזמן ההתנתקות ולאחד את כולנו ולו לרגע קט. הם שגרמו לנו להבין שאנחנו פה לטוב ולרע בארץ הזו אבל שלא נתבלבל לרגע מי "ישב על הגדר" ושילם מחיר כבד.

על העלילה
פתאום קם אדם ומתחיל ללכת, פתאום קם עם ומתחיל לבנות, כך היה עם יותם, במלחמת ששת הימים חנה הגדוד שלו ליד כפר בית חסנה ליד ג'נין, היו שם חמישה עשר בתים בלבד. בין חניון הטנקים והבתים השתרע מטע זתים ,וכשהירח זרח את אורו על ענפי הזית זה נראה כמו אגם כסוף ויפיפה. בבוקר האוויר היה צלול ונקי והמרחבים הבתולים היו פרושים לרגליו. המקום שקע ברוגע דומם, שומם ונראה נטוש ."פה אני רוצה לגור חשב יותם". כאן, היכן שהאדמה נותרה בתולה והמרחבים נפרשים עד האופק. לאחר שהמלחמה הסתיימה יותם חזר למקום, השיג אישורים וכמה בולדוזרים והתחיל את חייו. בנה משק לתפארת ,הקים משפחה וגידל עצי זית כמו שגידל ילדיו, עם הרבה אהבה ואמונה..המקום התפתח והפך לחלקות אדמה פוריות כשחברים נוספים החלו לבוא ולבנות משקים ומטעים ולהתפרנס בכבוד וכמו כן ליישב את ארץ אבות.
אחרי האידליה כשהפלסטינאים הפכו בני בית אצל יותם ,כולם התפרנסו מהאדמה כמו תרנגולת שהטילה בצי זהב . הפלסטינאים תמיד צחקו ולא האמינו שגידולים יצליחו לגדול על האדמה ,הם עצמם לא רצו להתפתח או לשנות את סגנון חייהם ,זה נראה שהיה להם טוב רק עם מטע הזיתים שפירנס כפר שלם. אבל אז התחיל מסע אחר לגמרי, הצתות רציחות, התנתקויות, רבין ,וקרע עמוק בעם.
הקנאה של הכפרים הפלסטינאים ביהודים ובהצלחה שלהם הייתה כמו רוח נכאה על האזור ,הם הרגישו מרומים כאילו עזרו ליהודים לגנוב את אדמתם...ויותם משפחתו וחבריו הרגישו כמו ברווזים במטווח כשהצבא לא מסכים להם להתגונן ומצד שני לא עושה הרבה למנוע רציחות מטורפות.

הסיפור כאן הוא סיפור המחלוקת ביננו לבין הפלסטינאים "הסיפור שאינו נגמר" . חיים חיימוף מגיע מהצד הימני של המפה הפוליטית וכל הספר הוא מתאר את הטנגו הזה שאנחנו רוקדים פה בארץ עם הכאב שלהם ושלנו .בעיקר הספר לוקח אותנו צעד צעד ,יד ביד בכל הארועים שעצבו את חיינו כאן מאז שהקמנו כאן ארץ נהדרת.

היה לי מרגש לקרוא דיעה שונה משלי, היה לי מרגש לפגוש אוכלוסיה שאני רואה רק דרך חלון המכונית . היה לי מיוחד לפגוש את הארץ שלי דרך עיניים אחרות.

לכבד ולאהוב כי אין לנו ארץ אחרת או דרך אחרת.”

“הספר מספר על משפחה יהודית (יהוא) שמתנחלת בבקעת הירדן הצפונית בסמוך לג'נין. יותם יהוא מתאהב במקום בעודו חונה בו בתקופת מלחמת ששת הימים וכשמגיעה השעה הוא מקים את ההתנחלות "גבעת הסלעים" על גבעת טרשים בסמוך לכפר ערבי. בתיחלה יחסי השכנות בין היהודים לערבים, אנשים כמו זיאד מתושבי הכפר עובדים אצל יואש ואצל שאר תושבי ההתנחלות . היחסים הם טובים עד שההסתות פרי עמלו של עאלי, תושב הכפר, עושות את שלהן והיחסים מתחילים להידרדר.

הסיפור נכתב מתוך השקפת עולם לאומית - ימנית. שכן המחבר הוא בעל דעות ימניות. הסיפור כתוב בשפה ספרותית עשירת דימויים ויש בו חומר למחשבה רבה, לדוגמה דו שיח בין עאלי הקיצוני לזיאד המתון ובו משתמש עאלי בטיעוני השמאל הקיצוני בישראל לחיזוק דבריו כנגד ישיבת היהודים באדמת יהודה ושומרון ובישראל בכלל.

ברם, לפי דעתי הסיפור יכול היה להיכתב בצורה קצרה יותר, עם יותר עניין בקטעים הקריטיים (משפחת יואש, האינתיפאדה ועוד) הוא היה יכול להיכתב בצורה כרונולוגית וברורה יותר ובכל זאת לקלוע למטרה. ברם, המחבר בחר לחזור על אותם דברים ואותם נושאים ו"לטחון" אותם כמה וכמה פעמים עד שיש קוראים שיעזבו את הספר לאנחות. שנית יש דילוגים ובלבולים בין תקופות הלוך ושוב עד שהקורא הולך לאיבוד בין מלחמת ששת הימים, האינתיפאדה הראשונה, ההתנתקות והסכמי אוסלו.”