“מצחיק מאוד לפרקים, הדמות של "הקמצן" כאן מרגישה כמו טיוטה ל"מר קראב" מ"בובספוג" (זו מחמאה!).
אבל, ואכן יש אבל, הסיום כל כך חפוז וכתוב בתחושת רישול.. רוב המחזה היה די גאוני בסיטואציות הקומיות שהוא יצר, אבל הפתרון בסוף היה די זול, יצאתי עם טעם רע.

המחזה הראשון של מולייר שקראתי, ואני כל כך הולך לקרוא עוד הרבה מולייר בעתיד הקרוב.

6.5 \ 10”

“הרפגון הוא אדם סביר לכל הדעות אבל קמצן וקמצנותו מוסיפה מימד קומי לעלילה לדוגמא הרפגון אובססיבי בנוגע לכסף וחסכני עד כדי כך שבאחת הסצנות המשעשעות במחזה במהלך ההכנות לסעודה הוא הכריח את אחד המשרתים, סרדינייה, שהיה לו חור במכנסיים מאחור, לעמוד עם החור לקיר ולהראות לאורחים המוזמנים רק את המראה הקדמי שלו. ילדיו קליאנט ואליז הגיעו לגיל שהגיע הזמן לפרוח כנפיים ולעזוב את הקן. הבן קליאנט מאוהב וגם הבת אליז מאוהבת אבל הם מתענים מהקמצנות של הרפגון גם להם עצמם בתור אנשים צעירים יש תוכניות לחייהם אבל הרפגון לא נותן להם מרווח נשימה וחוסך כל פרוטה. עד כדי כך הרפגון נאמן לעקרונות החסכונות שלו שקליאנט נאלץ להיכנס להלוואות רק כדי ללבוש את הבגדים שהוא לובש, בעוד שהרפגון עצמו מסתפק בחבל במקום בחגורה. והכל מגיע לכך שהרפגון מתאהב באישה צעירה בשם מריאן שהיא בת גילו של קליאנט אבל הבעיה היא שבנו קליאנט בעצמו מאוהב בה והעניין הזה בנוסף למועקה שהוא מביא על קליאנט ואחותו אליז עם הקמצנות שלו רק מוסיף מתיחות בינו לבין קליאנט וסצנות משעשעות למחזה ביחד עם דמויות נוספות.

לפי דעתי זהו מחזה קליל ומעניין ומכל הדמויות הדמות שהכי התחברתי אליה הייתה דווקא הדמות של הרפגון. ייתכן שיש עוד משהו לדמות שלו מלבד הקמצנות שלו משום מה בעבורי הרפגון הוא הדמות הכי הגיונית במחזה הוא מייצג יציבות כלכלית או אדם שעומד על העקרונות שלו עד כמה שעקרונות אלו יכולים להכעיס ומחזיק בעצם את כל המחזה. שיחתה המשעממת של פרוזין עם הרפגון לא הרשימה אותי אבל ההתוודות של ז'אק, משרתו של הרפגון, בפני הרפגון בנוגע למה הציבור באמת חושב עליו ועל קמצנותו והעובדה שהרפגון אפילו לא שם לב לכך אלא רק אחרי שסיפרו לו את השמועות גרמו לי להעריך את דמותו ובעקבות כך את המחזה עוד יותר. כל עניין הרומנטיקה והרצון של דמות אחת להתחתן עם הדמות האחרת לא בדיוק דיבר אליי או עניין אותי במיוחד, קראתי בעיקר בשביל הקומדיה והיא לא הייתה חסרה ועבדה כמו קסם.”

“הקמצן והקפיטליסט

אנחנו בפיתחו של עידן טראמפ. אני כותב "עידן" משום שגם אם טראמפ לא יצלח אפילו את השנה הראשונה לכהונתו, הבחירה בו הייתה מעין תקיעת דגל, תקדים, בעיקר לאור שמונה השנים של קודמו אובמה – מי שניסה לקדם (לפחות כלפי חוץ) מדיניות סוציאל דמוקרטית, סובלנית יותר ותוקפנית פחות. האמריקאים, מסיבות שונות, אמרו לא לתרבות הפוליטיקלי קורקט, אפשר לומר – לא לתפישה האירופית. האתוס האמריקאי אינו כולל ביטוח בריאות, ערבות הדדית, ערכים סוציאל דמוקרטיים. האמריקאים שבחרו בטראמפ מאמינים ב"ארץ החופשיים" – כל אדם צריך לבנות את עצמו בעצמו, כמו ראשוני החלוצים והמתיישבים שבנו את אמריקה. ואף כי טראמפ לא בנה עצמו לגמרי לבדו שכן הוא בא ממשפחה עשירה, הוא כן מייצג את ערכי הקפיטליזם הפרגמטיסטי שבמהותו רוצה למקסם את הרווח של כל מוצר. כך – הוא מדבר על כך שמקסיקו תשלם על חומה שתמנע כניסתם של מהגרים לא חוקיים ממנה וישראל תשלם על הנשק שתרכוש. הכל נמדד ומה שאינו מפיק רווח מקוצץ.

על פניו דמות הקמצן זהה לקפיטליסט. הרפגון (בלטינית "שודד"), שמו של דמות האב הקמצן במחזה, חרד לכספו ולרכושו יותר מילדיו. הוא מחביא את כספתו בחצר, אינו קונה בגדים ומתהלך בסחבות, אינו מאכיל את סוסיו, סופר את הכעכים הניתנים לאורחיו ואף מורה למשרתיו למזוג מים רק למי שצמה. הוא רוצה לחתן את ביתו עם מי שמוכן לוותר על הנדוניה ובמעין מעגליות קומית הוא מלווה בריבית קצוצה (25%, שחלקה ניתנת לא בכסף אלא בגרוטאות המצויות בביתו) לבנו הנידרש לכסף משום שאינו יכול לקבל אותו מאביו (וכן משום שאביו רוצה להתחתן עם אהובת ליבו) ובכך מצטייר האב בעיני בנו כרמאי והבן בעיני אביו כמהמר.

אך הקפיטליסט אינו שומר על כספו. להיפך. הקפיטליזם בנוי על הספקולציה, על כסף עתידי, על סיכון ועל הכפלת ערך על ידי לקיחת הלוואות וגיוס קרנות. מטרת הקפיטליזם הוא הגדלת הרווח על ידי יצירת בית גידול לכסף – השקעה, הכנסה והשקעה נוספת, גדולה יותר, הנוצרת מהרווח הקודם. ככזה, האתוס הקפיטליסטי הוא מוחצן. בבית גידול לכסף (כמו בהיי טק) זורם הרבה כסף והדבר מקרין החוצה. חיי פאר, דירות יוקרה, מכוניות נוצצות, משרדים נוחים, מסעדות וכד' – כל אלו הם חלק מהמשחק, מהאתוס האמריקאי הקפטליסטי וממה שלעתים קוראים "החלום האמריקאי". בניגוד עם כן לקמצן השומר את כספו וחי בדלות, לבוש בגדים בלואים וסופר כל אגורה, הקפיטליסט אינו אוגר בחצרו כסף אלא משתמש בכספם של אחרים בכדי לייצר רווח, נוחות ומוחצנות.

שני אלו הם דימויים כמובן, הפכים בינאריים. קיים כמובן גם האתוס של הצניעות ועבודת האל, עשיית הכסף מתוך צניעות נזירית, כפי שמקס וובר הגדיר את הקלוויניזם וכד' כעבודת הכפיים=עשיית הכסף=עבודת האל. הקמצן של מולייר אינו כזה שכן הוא עושה את כספו לא בעבודה קשה, "עבודת האל", אלא מתוך גרגרנות, שמירה על רכושו והמנעות מכל הוצאה ולו הקטנה ביותר. לצורך העניין, דמות הקמצן העולה ממחזהו של מולייר אינה זו של "טראמפ" אם אפשר לכנות כך את הקפיטליסט הארכיטיפי, גם אם יש לו את הידע לייצר כסף בצורה דומה, על ידי ריביות, הלוואות וכד'. כלומר, הדימוי של האדם המחושב קרוב יותר לדמות "היהודי זיס" או לזו של שיילוק מ"הסוחר מוונציה" ומכאן השליליות של עשיית הכסף,של האומנות החדשה הזו שעלתה עם תחילת העת החדשה ועלייתו של מעמד הביניים. דווקא אנשי האומנות והספרות הם אלו שנהנו ואפשר לומר נוצרו בזכות אותה שכבה חדשה של בעלי מקצועות חדשים,בניהם הבנקאים, עורכי הדין,רואי החשבון ואנשי העסקים שיכלו לממן מחזות, קניית ספרים ומימון ציירים ופסלים. מולייר, עם כן, כמחזאי הנתמך (ומן הסתם גם פגש) ב"עושי הכסף" האלו, לועג לאותה שכבה חדשה שהציפה לפתע את המודעות ומקצין אותה עד כדי קמצנות מגוכחת.

כאשר משווים בין שני הדימויים הללו, זה של הקמצן של מולייר ובין זה "טראמפ", הקפיטליסט הארכיטיפי, ניתן לראות איזה מהפך עבר הדימוי של בעל מלאכה זה, "עושה הכסף". מייצור נלעג, בזוי ומגוכח שלו שרידים מימי הביניים הפך איש הכסף לגיבור תרבות. התכססנות הפכה פיקחות; הדקדקנות הפכה למחושבות; ואילו הקמצן לבוש הבלואים המחביא את כספו הפך ל"זאב מוול סטריט" הלבוש בחליפת חמשת אלפים הדולר הנוסע בלימוזינה. השינוי בדימוי זה, כפי שאנו רואים, שולט עתה בעולם הזה שלנו, ומוחק את הרסנים שהיו בחברה של מולייר, אמנם חברה מלוכנית אך כזו שהעריכה את מקומם של הקירבה והאהבה על פני הכסף, מיקסום הרווחים וסילוקו של כל גורם שאינו יעיל או רווחי (נשמע מוכר מהיכנשהו).”