“זהו ספר דק, שעיקר חשיבותו בכך שבו מוכח על ידי הרב קוק, שניתן להיות יהודי-דתי ובו בזמן גם צמחוני. אני כותב את השורות הללו וריח העל-האש מחצר בית הכנסת הסמוך לביתי עולה בנחירי. כדי להוכיח את הטענה הזאת מצטט הרב קוק מן התנ"ך ומסביר שאכילת הבשר לפיו היא פרי תאווה אימפולסיבית אך איננה הלחם עליו יחיה האדם1. או במילים שלי לֶחֶם איננו לָחְם-لحم(שפירושו בשר בערבית). בהמשך הספר מפשר הרב שאין לפרש את הפסוקים "וחי זאב עם כבש" כמגמה כללית אלה שייתכן שזה יהיה נס רגעי ובמקום מסוים. מניסיוני המר למדתי שהפסוקים הללו הם בכלל מטאפורה לכבש (עם ישראל) וזאב (אומה"ע) (או שמא להפך!). לדתיים קצת קשה להבין מטאפורות.. (בגלל זה לא לומדים בישיבות את ספרי הנביאים) קצת חרה לי שהתעקש הרב ללמד את בנו הלכות שחיטה (ואף שלחו להתנסות חוויתית). את סוגית הקורבנות בבית המקדש השלישי (שיבנה במהרה בימינו אמן סלה) משאיר המחבר בלי הכרעה. שפתו של הרב קוק הרגישה לי מאולצת ולא שורשית מספיק. אך סבורני שזה ספר שנחמד שיהיה בבית כפריט אספנות..





1*דברים יב כ " כי ירחיב יהוה אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר"
ישעיה א יא " למה לי רב זבחיכם יאמר יהוה שבעתי עלות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי"”