“"אני הזירה ואני המתמודדים"
---------------------------------

שירים חדשים של ארז ביטון מסקרנים גם משום העובדה שהוא ממעט לפרסם משירתו והשאיר מאמצע שנות השבעים דרך פרסום ספריו שירה ייחודית זחוחה. שירתו נשארת רלוונטית, והיא עדות למסמך מרתק של כוח שירי אנטגוניסטי. השירים החדשים שכונסו אל תוך "תִּמְבִּיסֶרְת – ציפור מרוקאית", מבחר מכל ספריו עד כה (גם ספר קודם הכיל מבחר), מצויים במדור "זמיר שבור" ה"נשבר" גם באופן העריכה אל פתחו של הספר, קודם לסדר הופעתם הכרונולוגי של שיריו שמכבר. האם זו התנועה המכוונת אל מעגל יצירתי חדש? שירי המדור עוסקים בילדות, במעברות, מקום מגורי הוריו בעיר לוד, בית־הקברות, שירי אהבה ומיתולוגיה ספרדית ועוד. ארז ביטון התייחס לשירי המדור עוד טרם לפרסומם וכתב בחוברת "אפיריון" בשנת 2006: "אינני משורר מחאה ולא כותב מעמדה פובליציסטית השירים שלי אישיים מאוד ואם הם מתנגחים הם מתנגחים בינם לבין עצמם בתוכי. אני הזירה ואני המתמודדים".
"זמיר שבור" הינו צירוף כבול, לא ביחס לעצמו בלבד אלא אף לאקוויוולנט האגדתי, בין הטבעי למלאכותי ולפגום. לכל אורך שירתו ביטון עסק בציפורים. ב"ספר הנענע", ראה, השיר "אמי משדלת ציפור", וכן "קַסִּידַת סוּלִיקָה" שבה הוא כותב: "רַק אֲנִי בְּלִי קֵן וּבְלִי עֲנָפִים/ שֶׁיְּחַבְּקוּנִי." (בעמוד 81). שם ספרו השלישי "ציפור בין יבשות", ובו השיר המסקרן תמיד "קן ציפור" (עמ' 94) המשמש לציפורים מאירופה שיורדות לשבור במצרים, אפשרות לתפיסת הישראליות כ"תַּחֲנַת בֵּינַיִם", מקום חנייה ומעבר בין תרבויות. הציפור הזו נמצאת בתנועה גבית לציפור הביאליקאית. ניתן לקרוא את "קן ציפור" של ביטון, כמו רבים משיריו, כשיר פיוס לירי.
שירי הדיוקנאות מסרטטים את ההליכה בנתיב נוסטלגי חריף, בהגשמה אישית לצילה של הארץ הזאת והביוגרפיה. השיר "בית הקברות בלוד" (עמ' 13) הוא שיר כזה. בקדושה הוא מעלה את המתים להוויית חיים גרוטסקית בתוך ריאליזם מפוכח המזכיר בעוצמתו את חיים באר ויהושע קנז – חוויות קריאה מקבילות לזמנו.
האב החושף את זרועו ("בשעה של שקיעה", עמ' 18), מעלה בו אשמה, והאם ("בבקרים של חורף", עמ' 19): "הַבְטָחוֹת/ לְקַיִץ רַב." "בשעה של שקיעה" או "בבקרים של חורף", היכן שהחיים יכולים להיעשות כאלה בזיכרון המבקש להפיק "חֹם בְּיוֹם קַר" בתוך "כְּמִיהוֹתֵינוּ הָאֲבוּדוֹת." (שם. עמ' 19)
רחשי כמיהה עזה מתחוללים ביצירתו בין ערות לשינה, ב"עִצָּבוֹן/ גַּעֲגוּעִים וְכַעַס גַּם יַחַד," ב"גַּעֲגוּעִים הָאֵינְסוֹפִיִּים/ שֶׁהָפְכוּ אֶת הֲלִיכָתֵנוּ לְרִיצָה מְבֹהֶלֶת." ("בלדה על עיר בשקיעה", עמ' 22). ב"שיר שינה בעיר אורן" הוא כותב: "אֲלַמֵּד אוֹתְךָ/ לְהַגִּיעַ אֶל הַמֶּרְכָּבוֹת הַטּוֹבוֹת/ אֲלַמֵּד אוֹתְךָ/ לִהְיוֹת בְּתוֹךְ שֵׁנָה שֶׁל עַד הַבֹּקֶר" (עמ' 27).
"היד האחת" המדומה כמו אחות ("סובלנות היד האחת", בעמ' 31), אינה כמטפורה המהדהדת עוד את "הכניסיני תחת כנפך,/ והיי לי אם ואחות." (ביאליק)
המקצב של ביטון מושפע מן המסורות העממיות ומובנה אל השיר הלירי בצורתו האפית, לכאורה. המצלול מתאפיין ברפטטיבי ובהעצמה המושגת אגב כך. סגנונו בהיר וצלול, חותר אל דיוק ופואנטה. בשיר ארספואטי "עצי תפוז קצוצי ענף" (עמ' 35-34), ביטון מגלם במטפורה ו"מעביר" את חוויית השבר של הפזורה הספרדית אל הלמותו הקצוצה של הפלמנקו, כוריאציה להישג האומנותי. השיר נכתב בנהייה המתחדשת לדון ברקיע הפולקלור הספרדי, כבמקבילה להזדהותו עם העצמי: "כִּי הָרִקּוּד בָּא/ כְּשֶׁאֵין כְּבָר מַה לְּהַפְסִיד/ כְּשֶׁהַפּוֹרְצִים/ אֵינָם עַל סַף הַבַּיִת/ כִּי אִם פְּנִימָה/ כְּשֶׁהַבָּתִים פְּעוּרִים לַשָּׁמַיִם/ וְהַקִּירוֹת מִתְמוֹטְטִים נְפוּלִים/ עַכְשָׁו". בשירתו יסודות להתעוררות ולהרגעת הנפש מפחד החלום והמציאות: הד "קִירוֹת ...נְפוּלִים" טבוע בזיכרון הילד שהיה עד לטראומה. השירה, כשחזור לחוויות מקרטעות, מהדהדת בתוכנה ובצורתה את השבר הגלום בנפשו.”