“פרופ' שביד במיטבו. כתיבה עקבית, לוגית, ססתמטית וגדושה (לקח לי הרבה יותר מדי זמן לגמור ספר של 300 עמודים) שמכסה את הנושא על בוריו.

שלא כמו שהכותרת אולי מציעה, הספר עוסק בניתוח ההיסטוריה של התפתחות התרבות היהודית המודרנית (ולא נגיד, בהצעה לתרבות), מימי האמנציפציה, דרך 'מורה נבוכי הזמן' והניסיונות הראשוניים לחקור אקדמית את 'מחשבת ישראל' בגרמניה, בואכה התגובה הציונית אצל ברנר, ברדיצ'בסקי, אחד העם, בילאיק, גורדון, בובר, הרב קוק ועוד.

הספר מתרכז במישור ההגותי גרידא, אפילו לא נכנס לכתיבה הספרותית (למעט אולי כמה שירים). שביד מדלג על שלב זה בכתיבה שלו ועובר להשלכות על תפיסת העולם של ההוגה. אי לכך, חלק אולי ירגישו ששביד מדבר על ברנר ובדיצ'בסקי שונים קצת מאלה שהם מכירים, אבל שביד שומר על הפרספקטיבה ולא סוטה ממנה. ההישג כאן הוא ששביד מצליח לספר סיפור קוהרנטי על התפתחות רעיון (או מספר רעיונות סביב נושא אחד) בלי להשמיט סתם חלקים שלא מוצאים חן בעיניו (לפחות עד כמה שהעין משגת).

היום (הספר נדפס בשנת 1995) מחקר כזה לא היה תקף כנראה, וגם לא הייתי אמור לומר את המשפט הקודם על ספר שעוסק אך ורק בשכבה העליונה של האוכלוסייה ולא יורד בעקביות אל ההמונים ובודק איך הם חוו אירועים שקרו באותה תקופה. אלא שההבדל הוא בהבנה (ולא רק באמונה) בכוחו של רעיון, ועוד יותר הבנה של אופן ההשפעה שלו במציאות. מתוך הבנה גם של החשיבות שלו ניתן לגשת למהפכה כמו הרעיון הציוני ולנתח אותה באופן מעמיק מהפן ההגותי. כאן אחת הצורות שדבר זה בא לידי ביטוי היא בסיום. (חלק שכבר ראיתי בעבר כותבים שהפכו אותו למעין סיכומון של מה שהם כבר כתבו, בעוד שכאן שביד מנצל אותו להוסיף עוד נדבך חשוב)

בסיום שביד סוטה מרשימת ההוגים שהוא סוקר ועובר לדבר רק על שפה. לב ליבה של המהפכה הציונית הוא החייאת העברית. היא גם קונצנזוס בקרב כל ההוגים הציונים ומירב תשומת הלב שלהם, יותר מעבודה עברית (למעט אולי בובר שהגיע בשלב קצת יותר מאוחר ולא היה סופר). שביד מדגיש את החשיבות של השפה, בין היתר במחלוקת של ביאליק על אחד העם. אחד העם ראה את השפה ככלי. ביאליק הבין שיכולת הביטוי היא רק עד כמה שהשפה מגעת, ושהיא החשובה. בלי שפה מפותחת, היא לא תצליח לתפוס ולהכות שורשים.

השאלה שמעסיקה את כל הנסקרים של הספר היא איך הם מתייחסים למורשת היהודית, איזה חלק הם רצו להכניס ואיזה חלקים הם רצו להוציא. הם נבדלו במטרות שלהם. המשכילים של השליש הראשון עשו את זה כדי להשוות את מורשת ישראל לזו של עמים אחרים, לדוגמא. מתחילת השליש השני ועד סוף הספר שביד מתמקד בהוגים הציונים שעשו זאת על מנת לגשר בין החילוניות (למעט הפרק על הציונות הדתית) לבין המורשת שלהם ולענות על שאלות זהות שתכפו כבר אז. כך אנו מגיעים למעשה ששני שליש מהספר הם אפקטיבית 'לקראת תרבות ציונית', ועל כך יש התייחסות באחד הפרקים האחרונים.

כותרת אחרת שניתן לתת לספר היא 'לקראת זהות יהודית מודרנית'. כבר אצל האקדמאים המוקדמים יותר בתחילת הספר הם עונים של שאלות זהות יהודית בזמן החדש, גם אם אין עניינם להגיע לכלל הציבור. מכאן ואילך זאת בדיוק השאלה אצל ההוגים הציונים- במה אני יהודי? זה גם החילוק היותר משמעותי בין ההוגים- ההסבר המדעי (אחד העם) מול ההתייחסויות השונות והמורכבות למורשת מצד אלה שיצאו מתוך עולם הישיבות (ברנר הפסימיסט, ברדיצ'בסקי וביאליק). אבל הקשר שיש בין זהות, שפה, תרבות ומורשת הוא בלתי ניתן להפרדה, ולכן כותרת אחרת לא בהכרח הייתה עושה יותר צדק.

הספר גם מעלה אנשים מתהום הנשייה. אחד מהם הוא נחמן קרוכמל וספרו 'מורה נבוכי הזמן'. עם זאת, חרף מפעלו החשוב החשיבה שלו לא עמדה במבחן הזמן ואני לא רואה טעם לקרוא אותה בעיון למעט לצרכי מחקר טהורים. הוגה נוסף ששביד מחזיר מעט לחיים הוא הרב חיים הירשנזון, שהציונות הדתית הצליחה להדחיק את הגותו לקרן זווית.

הספר בהיר לטעמי, למעט החלקים ספציפים שעוסקים ברב קוק. מי שלא בקיא מעט בתורתו ולא מכיר את ההתנסחות שלו יתקשה להבין אותם.

אני קיוויתי למצוא בספר לינקים בין הרומנטיקה הגרמנית לערש הציונות, ובעיקר מצאתי איך שהציונות צמחה בתור אנטיתזה אליה. אבל זה כבר טעם אישי.”