יהודי איראן: רקע היסטורי[1]


דוד ירושלמי


תולדות הקהילות היהודיות במרחב האיראני קשורות קשר הדוק לתהליכים ולאירועים שהתחוללו בארץ רחבת ידיים זו במהלך ההיסטוריה הארוכה שלה. על פי המקורות שבידינו, התיישבות יהודית מוקדמת באיראן ובטריטוריות שסופחו מאוחר יותר לממלכה האיראנית העתיקה (הממלכה האח'מנית, שנוסדה בימיו של המלך כורש הגדול בשנים 559–530 לפנה"ס) – החלה כבר במאה השמינית לפנה"ס. עדות המופיעה במלכים ב', י"ז מציינת, שבשנת 721 לפנה"ס הגלה שלמנאסר החמישי מלך אשור חלקים משבטי ישראל אל ארץ אשור ומדי. שטחים בממלכות אשור ומדי שבהם חיו יהודים, ומאוחר יותר המחוזות במסופוטמיה ובממלכת בבל שאליהם הוגלו יהודים לאחר חורבן ממלכת יהודה בשנים 598–597 לפנה"ס – סופחו כאמור לאימפריה האח'מנית. בתקופת שלטונה של אימפריה זו – וגם לאחר קריסתה בשנת 330 לפנה"ס ולאורך שנות שלטונן של הממלכה הפרתית והשושלת הסאסאנית, ששלטו באיראן עד המאה השביעית לספירה – שמרו היהודים על נוכחות וחיים יהודיים רצופים ברחבי איראן. ואולם, מתוך מכלולם של התהליכים והאירועים החשובים בארץ זו, שהשפיעו ישירות ועמוקות על מעמדם ועל חייהם של יהודי איראן בימי הביניים ובעת החדשה, יש להצביע בייחוד על שניים. הראשון הוא כיבושהּ המוסלמי של איראן (בשנת 635 לספירה), ששם קץ לממלכה הסאסאנית ולמעשה סיפח את איראן לממלכה הערבית-מוסלמית. בתוך עשרות שנים הפכה הדת המוסלמית לדת הדומיננטית באיראן. היהודים, כבני יתר הדתות המונותאיסטיות (נוצרים ומאוחר יותר גם זורואסטרים), הוכרו בתור בני חסות (אהל אל-ד'מה), הנהנים ממעמד מוגן אך נחות מבחינות רבות. אירוע שני ובעל משמעות רבה אף יותר להבנת מעמדם ותנאי חייהם של יהודי איראן בחמש מאות השנים האחרונות, קשור לייסודה של הממלכה הצפווית בראשית המאה השש-עשרה (1501). כדי לכונן בפעם הראשונה מאז הכיבוש המוסלמי מדינה ריכוזית ומלוכדת בעלת זהות פרסית-לאומית, מדינה הנבדלת משכנתהּ העות׳מאנית-סונית בצפון, הפכו השליטים הצפווים את השיעה לדתהּ הרשמית של המדינה. למהפכה הדתית-פוליטית שחוללו מלכי השושלת הצפווית באיראן נלוו תוצאות שליליות ולעיתים הרות אסון בעבור המיעוטים הדתיים, והיהודים בתוכם. התחזקות מעמדם של אנשי הדת, קנאות וחוסר סובלנות כלפי נתינים שאינם מוסלמים (וגם מאמינים סונים) ובייחוד כלפי נוצרים ויהודים, התמקדות בענייני טהרה והתייחסות אל בני מיעוטים אלו בתור טמאים (נג'ס) – השפיעו לרעה על חייהן של עשרות הקהילות היהודיות ברחבי המדינה. עדויות מפורטות בספרות הפרסית-יהודית (הכתובה בשפה הפרסית ובאותיות עבריות) ובמקורות אירופיים מהמאה השש-עשרה עד שלהי המאה התשע-עשרה, מכילות תיאורים קשים של אכזריות, רדיפות ופגיעות נגד קהילות יהודיות שלמות.[2]


מתחים ומשברים פנימיים באיראן בתקופת שלטון בית קאג׳אר (1796- 1925), שנבעו בין היתר מהיחלשותו של השלטון המרכזי ומירידה בכוחה המדיני, הצבאי והכלכלי של איראן – הגבירו את הניגודים האתניים והחריפו עוד יותר את חוסר הביטחון ואת המצוקה של הקהילות היהודיות המפוזרות ברחבי המדינה. בסוף המאה השמונה-עשרה העלילו מוסלמים תושבי תבריז (בירת אזרבאיג'אן האיראנית) על סוחר יהודי בעיר וטענו שהרג נער מוסלמי כדי להשתמש בדמו לפולחן הפסח. בלי לחקור את הפרשה התנפלו המוסלמים על שכונת היהודים ופרעו בתושביה. לפחות כמה מאות מבני הקהילה נרצחו, והנותרים נמלטו מן העיר בלי לשוב אליה.[3] גורל לא פחות אכזר פקד את יהודי משהד (בירת מחוז ח׳וראסאן, בצפון-מזרח איראן). בשבוע האחרון של חודש מרץ 1839 תקפו מוסלמים את יהודי משהד, הרגו שלושים מבני הקהילה ואיימו לחסלהּ כליל. האמתלה לפרעות אלו הייתה, שיהודי משהד שמו ללעג את זכרו של האמאם חוסיין (נכדו של הנביא מוחמד והאמאם השלישי של השיעים, שנרצח בשנת 680). בתור פשרה, וכדי להינצל ממוות, התאסלמו כל יהודי העיר. יהודי משהד נשארו אנוסים כמעט מאה שנה וקיימו בסתר את מצוותיה של הדת היהודית. רבים מצאצאיהם של אנוסי משהד עלו לירושלים, ואחרים שבו בגלוי אל היהדות בשנות השלושים של המאה הקודמת.[4] הרדיפות לא פסחו אף על יהודים מערי השדה ואפילו לא על יהודי טהראן, עיר הבירה. ואולם, בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים הופיעו סימנים ראשונים של שינויים לטובה ושיפורים בתנאי חייהם ובמעמדם החברתי, הכלכלי והחינוכי של יהודי איראן. למגמה כללית זו של שיפור במעמדם המשפטי והאזרחי של יהודי איראן, תרמו כוחות פוליטיים וזרמים אידאולוגיים חדשים ורפורמיסטיים בחברה האיראנית. פעילותם של כוחות וגופים אלו הובילה למהפכה החוקתית (1911-1905). בין יתר הישגיה הביאה מהפכה זו לידי כינונו של פרלמנט (מג'לס) והעניקה בו ייצוג פוליטי למיעוטים הדתיים המוכרים במדינה, והיהודים בתוכם. תמורות ושיפורים אלו התחזקו והעמיקו בתקופת שלטונו של רזא שאה, מייסד בית המלוכה הפהלווי (מלך בשנים (1941-1925), והגיעו לשיאם בתקופת שלטון בנו, השאה מוחמד רזא (1941-1979).


אירועים ותהליכים חשובים השפיעו על חיי הקהילות היהודיות באיראן החל מסוף המאה התשע-עשרה. יש לציין במיוחד את אלה: התרחבות המגעים והקשרים בין יהודי איראן לארגונים ולגופים תרבותיים ופילנתרופיים בעולם היהודי בשלהי המאה התשע-עשרה ואילך, הביאה בין היתר לידי ייסוד רשת של בתי ספר מודרניים מטעם חברת "כל ישראל חברים" (כי״ח/"אליאנס") בעריה המרכזיות של איראן כגון טהראן, המדאן, אספהאן, שיראז, יזד – ומאוחר יותר אף בערי שדה אחרות. בבתי ספר אלו קיבלו ילדים וצעירים יהודים רבים, לרבות בנות, חינוך מודרני, סיוע חומרי וסעד. להתגברותה של התסיסה החברתית-פוליטית באיראן בדמותה של התנועה החוקתית (1906-1905), הייתה תרומה נוספת. תנועה זו, לרבות רכיביה החברתיים והפוליטיים למיניהם, תבעה כאמור משטר ייצוגי יותר המבוסס על מודלים מערביים. במרכזן של תביעות אלו עמדו הגבלת סמכויותיו של המלך, כינון מג׳לס, הפרדת רשויות וייצוג והשפעה רבים יותר למגזריה של החברה האיראנית למיניהם, ובתוכם המיעוטים הדתיים. בפעם הראשונה זכו היהודים באיראן לייצוג ישיר בפרלמנט בשנת 1909. אף להתוודעותם ההולכת והגוברת של בני הקהילה היהודית באיראן לתנועה הציונית, למטרותיה ולמפעלה בארץ ישראל, הייתה השפעה חשובה. הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917) עוררה רגשות דתיים ומשיחיים בקרב רבים מבני הקהילות היהודיות באיראן והפיחה בהם תקווה להתחדשות הולכת וקרבה של מלכות ישראל בארץ ישראל. זו הייתה גם ראשית היווסדותן של אגודות ציוניות. בתחילת 1918 ייסדו נציגי ועד הקהילה בטהראן "אגודת תרבות לצעירים יהודים בטהראן". אגודה זו שינתה את שמה בתחילת 1919 לַ"הסתדרות הציונית בפרס". ארגון זה פעל כדי ליצור קשר הדוק עם הארגונים הציוניים באירופה, הפיץ את עיקרי הרעיון הציוני (לרבות הנחלת השפה העברית) בכל מיני קהילות ותרם הרבה לביסוס הקשר עם קהילות הפזורות בעשרות ערים – יישובים מרוחקים באיראן. גוף זה עורר את הקהילות הללו, שרוב אנשיהן חיו בתנאי מחסור ומצוקה, לפעילות ארגונית, ללימוד השפה העברית ולבחירות (הן למג'לס והן למוסדות הציוניים) ועסק במגבית לקרנות הלאומיות ובהתארגנות לעלייה לארץ ישראל.[5] בהקשר הרחב יותר של הגורמים והתהליכים שהשפיעו לטובה על חייהם של יהודי איראן מהמחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, מן הראוי להדגיש את מעורבותם ואת תרומתם הדיפלומטיות והפילנתרופיות של אישי ציבור, ארגונים וגופים יהודיים באירופה המערבית ובאימפריה העות'מאנית לטובת אחיהם שבאיראן. בין הארגונים הללו בלטו המוסדות הקהילתיים העיקריים בבריטניה, ובמרכזם ארגון הגג של הקהילות היהודיות באנגליה (Anglo-Jewish Association), הידוע בכינויו העברי "אגודת אחים"; ארגון "ועד שליחי הקהילות" (Board of Deputies of British Jews), שבראשו עמד ופעל סר משה מונטפיורי במשך כחמישה עשורים עד מותו בשנת 1885; וכאמור, הארגון היהודי-צרפתי (Alliance Israélite Universelle), או כי"ח, שפעל בקרב הקהילות היהודיות באיראן מאז נוסד בית הספר הראשון של הרשת ברובע היהודי בטהראן (במרץ 1898) ועד כינונהּ של הרפובליקה האסלאמית ב-1979.


מלחמת העולם הראשונה הביאה תמורות וזעזועים עמוקים במדינה ובחברה, שהשפיעו על חייהן של הקהילות היהודיות באיראן. עם ההפיכה של רזא שאה (בשנת 1921) ועלייתו לכס המלוכה (בשנת 1925), הונחו יסודותיה של מדינה מלוכנית-לאומית-חילונית, המדגישה את עברה הטרום-אסלאמי של איראן ושואפת לרפורמות ולמודרניזציה ברוח מערבית במכלול חיי החברה, המִנהל, הכלכלה והתרבות. הרפורמות ומגמות הפיתוח החדשות פתחו לפני המיעוטים הדתיים והאתניים, ובתוכם היהודים, אפשרויות ואופקים חדשים והעניקו להם מידה גדולה יותר של ביטחון חברתי ושל מעמד משפטי וכלכלי מוגן. בשנים אלו התרחשה הגירה הולכת וגוברת של יהודים מעיירות ומערי שדה לערים גדולות יותר (כגון אספהאן, שיראז, המדאן, אבאדאן, כרמאנשאה), ובייחוד לעיר הבירה טהראן. גלי העלייה של יהודי איראן לארץ ישראל גברה משנת 1917 ואילך, ובמיוחד העלייה ההמונית לאחר הקמת מדינת ישראל, הם מבּחינות רבות חלק מתנועת ההגירה היהודית הפנים-איראנית, אשר סממניה הראשונים מופיעים כבר בסוף המאה התשע-עשרה, ואשר ביסודה עמדה השאיפה לחיים טובים, מוגנים ומבטיחים יותר.


העולים הראשונים: 1917-1815


יהודי איראן שמרו במשך רצף הדורות על זיקה דתית ורוחנית עמוקה לארץ ישראל, זיקה הבאה לידי ביטוי ביצירה הספרותית הפרסית-יהודית (בייחוד ביצירות פיוטיות) ובמגוון רחב של מנהגים ומסורות. מרכזיותה של ארץ ישראל בתודעה הדתית-רוחנית של יהודי איראן אף מסבירה את הקשר הרצוף של קהילות יהודיות באיראן עם היישובים היהודיים בארץ ישראל – ובהם צפת, טבריה, ירושלים וחברון. נוסף על השד"רים (שלוחי דרבנן), שנשלחו מטעם רבניה, ישיבותיה ומוסדותיה של ארץ ישראל למגוון קהילות ברחבי איראן במשך מאות שנים, ושסייעו לקהילות יהודיות אלו לשמור על קשר עם המרכזים שבארץ ישראל, ידוע לנו על הגירה של יהודים פרסיים לארץ ישראל כבר בראשית המאה התשע-עשרה.[6] בשנת 1815 התעוררה בכמה קהילות יהודיות באיראן תנועת הגירה של קבוצות יהודים לארץ ישראל. הראשונים, שבאו מהעיר שיראז, הגיעו בדרכים לא דרכים לעיר בצרה שבעיראק ומשם לדמשק. בשל קשיים חומריים והוצאות דרך מרובות נבצר מהרבה יהודים מתוך בני משפחות אלו להמשיך לארץ ישראל, ורק מעטים מהם הגיעו בסופו של דבר לצפת והשתקעו בה.[7] בדיעבד נראה שצירוף של מצוקות חומריות ורדיפות מחד גיסא ושל געגועים משיחיים וכיסופים לגאולה מאידך גיסא עמד מאחורי תנועת הגירה זו, שהלכה וגדלה לקראת שלהי המאה התשע-עשרה. בשנת 1892 עלו כמאה ועשרים משפחות מהערים הגדולות של איראן – בעיקר משיראז, מכאשאן, מכרמאן ומיזד. משפחות אלו, או לפחות מרביתן, הוציאו את כל רכושן והונן בדרך והגיעו לירושלים בחוסר כול. עולים אלו הפכו בחלוף הזמן לגרעין הראשוני והמאורגן למחצה של עולי איראן בישראל. על אף הקשיים הרבים שבהם נתקלו, למשל אי-ידיעת השפה הערבית (שהייתה שפת הדיבור הרווחת בירושלים), מיעוט האמצעים הכספיים והכלכליים שעמדו לרשותם, תנאי דיור ותברואה ירודים, היעדר מסגרות ושירותים קהילתיים וחינוכיים נאותים ועוד – הצליחו העולים להשתרש בירושלים.


מהצהרת בלפור ועד הכרזת העצמאות


הצהרת בלפור מציינת נקודת מפנה בהיקף העלייה מאיראן ובהתרחבות פעילותם של אגודות וגופים קהילתיים של יוצאי איראן בארץ ישראל. הגידול היחסי מתאריך זה במספר העולים נבע בה בעת מההתעוררות לעלייה, שהורגשה בכל מיני קהילות ברחבי איראן בעקבות הצהרת בלפור, ומכינונם ופעילותם של גופים ציוניים – בטהראן תחילה (ראשית 1918) ולאחר מכן בערי השדה. בין יתר פעולותיהם החינוכיות והתרבותיות בקרב הקהילות הללו, עסקו אגודות וגופים ציוניים אלו בעידוד העלייה לארץ ישראל ובגיוס תרומות – הן למען מפעל ההתיישבות בארץ והן לשם סיוע ליוצאי איראן בירושלים ובנקודות יישוב אחרות בארץ.[8] בתום השלטון העות׳מאני בארץ בשלהי שנת 1917, נמצאו יותר מ-1,500 יהודים יוצאי איראן בירושלים וכמה עשרות בודדות ביתר חלקי הארץ. בעקבות הצהרת בלפור נבחר "הוועד הכללי של בני העדה הפרסית בירושלים" לגוף המייצג את יוצאי איראן ביישוב, ולארגון קהילתי שמטרתו לגייס מקורות מימון ולפעול לצורכי סעד, רווחה וחינוך של בני העדה. בשנת 1919 הוקמה "אגודת הנוער של יוצאי פרס בישראל", אגודה שהקימה מאוחר יותר בית כנסת ופתחה כיתות לימוד וקורסים בנושאי יהדות והשכלה כללית.[9] אגודה זו פעלה בקרב העולים מאיראן, שהמשיכו להגיע במספרים הולכים וגדלים. לפי נתונים רשמיים, בין 1917 ל-1948 עלו ארצה 3,632 יוצאי איראן.[10] ואולם, נראה שבפועל המספר היה גדול בהרבה.[11] בשל הגידול הטבעי בפרק זמן זה, מספרם של יוצאי איראן בארץ ישראל הגיע ל-7,275 בשנת 1926 ול-16,000 ב- 1935.[12] אף על פי שאין בידינו נתונים אמינים על מספרם של יוצאי איראן בישראל ערב קום המדינה, לפי הערכות ואומדנים בלתי רשמיים מספרם בתקופה זו נאמד ב-20,000 עד 30,000.[13] אף כי לאור הנתונים הקיימים נראה שהמספר היה קרוב יותר ל20,000.[14] יחד עם זאת בדיווח בעיתון הד המזרח מאפריל 1949 מספרם של יוצאי איראן בישראל הוערך ב30,000.[15] ואלו הנקודות הראויות לציון בנוגע ליוצאי איראן בישראל בשנים הנידונות: ראשית, מתוך כ-30,000 יוצאי העדה (על פי הד המזרח) בארץ בסוף שנת 1948, כ-18,000 (כלומר 60%) התגוררו בירושלים. יתר בני העדה חיו באזור שפלת החוף, ובייחוד בערים תל אביב, פתח תקוה, רחובות וחיפה.[16] שנית, על אף קיומם של ארגונים קהילתיים (ובהם בתי כנסת ומוסדות רווחה, סעד וחינוך – כפי שהוזכר לעיל), הרי שמוסדות אלו היו מעטים וחסרי אמצעים, ולא היה בכוחם לספק את צורכיהם של העולים. שלישית, רוב העולים הוותיקים השתייכו למשפחות ברוכות ילדים ומעוטות יכולת, שבהן ראשי המשפחות והמפרנסים (ורוב רובן של הנשים) היו חסרי כישורים מקצועיים ומשלחי יד מודרניים. הם התפרנסו בעיקר ממלאכות כפיים, מרוכלוּת וממסחר זעיר. יוצאים מכלל זה היו אנוסי משהד וצאצאיהם, שמנו כ-1,200 נפש בשנת 1948. אלה היו המבוססים והמאורגנים ביותר בארץ מבין כל יוצאי איראן ערב קום המדינה, ובראשם עמדו סוחרים, יבואנים ואנשי עסקים.[17] בהתחשב בהרכב הסוציו-אקונומי של מרבית יוצאי איראן בארץ ישראל ערב עצמאותה של מדינת ישראל, לא היו הארגונים הקהילתיים של יוצאי איראן ורובם המכריע של העולים (הוותיקים והחדשים) בני עדה זו מבוססים מספיק כדי לסייע באופן משמעותי לקליטתם של אלפי עולים חדשים, שהיו עתידים להגיע מאיראן לאחר הקמת המדינה.


העלייה מאז 1948


התפתחותו והתחזקותו ההדרגתית של היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי גרמו לגידול בלתי מבוטל במספר העולים מאיראן. ואולם, ההכרה הבין-לאומית בזכות קיומו של היישוב (29 בנובמבר 1947), הכרזת העצמאות (14 במאי 1948) והקמתה בפועל של מדינת ישראל, חוללו שינוי עמוק ביחסם של בני הקהילה היהודית באיראן אל מפעל ההתיישבות שבארץ ישראל. קום המדינה והכרזת העצמאות עוררו בקרב בני הקהילות המפוזרים ברחבי איראן רגשות ספונטניים של גאווה לאומית והפיחו אצל רבים מהם רצון עז לשים קץ לחיי הגולה ולהשתלב בבנייתם של חיים חדשים במדינה יהודית עצמאית. אף על פי שאין בידינו נתונים מדויקים על מספר היהודים באיראן ערב הקמת מדינת ישראל, ועוד פחות מכך שאין לנו רישומים מדויקים על מספרם של אלה שהתכוונו ונערכו לעלות בפועל לישראל – נראה שמתוך כ-100 אלף יהודים באיראן בשנת 1948, כ-60 אלף (כ-60%) התכוונו לעלות ארצה ונרשמו לקראת התהליך.[18] נראה שגורמים ודחפים למיניהם השפיעו על העולים בכוח ודרבנו אותם להשתלב בהגירה ההמונית לישראל. ואלו הגורמים שיש לציין בייחוד: מצוקות מתמשכות, שמקורן ביחס של אפליה ורדיפה על רקע דתי, היו מנת חלקם של יהודים רבים באיראן, בעיקר ביישובים מרוחקים, וזאת למרות השיפורים שחלו במעמד היהודים בתקופת מלכותו של רזא שאה. כל מיני דרגות של עוני, קשיי מחיה ומחסור (לרבות תזונה ותברואה לקויות, תנאי דיור ירודים וחינוך בלתי זמין) העיבו על חייהם. קשיים אלו היו לחם חוקם של הרבה אנשים מבני הקהילות היהודיות באיראן, ובייחוד אלה שחיו הרחק מהבירה טהראן (שבה חיו אז כ-40 אלף יהודים) ומהערים הגדולות (כמו אספהאן, שיראז, המדאן וכרמאנשאה). יצוין שתנאי מחיה קשים שררו אף בקרב רבים ממשתכני הרבעים היהודיים בערים הגדולות.[19] בנוסף, חלה הידרדרות במצבה המדיני והכלכלי של איראן בתקופת מלחמת העולם השנייה (בעלות הברית כבשו את איראן מהדרום ב-1941, וברית המועצות מהצפון). קשיים אלו אף התגברו בתום המלחמה וגרמו לתסיסה חברתית, פוליטית ואידאולוגית, שפשתה ברוב חלקיה של האוכלוסייה האיראנית. היעדרה המתמשך של היציבות לאחר המלחמה, הגביר את תחושת חוסר ביטחונם של בני המיעוטים הדתיים ובתוכם היהודים. לנוכח קשיים אלו, שמקצתם כבר היו מושרשים בהיסטוריה של המיעוט היהודי באיראן, ומקצתם נבעו מהתמורות ומהמשברים הפוליטיים והכלכליים שעברו על איראן בתקופת מלחמת העולם השנייה ומייד לאחריה, לא ייפלא שהקמת מדינת ישראל עוררה בקרב רובה המכריע של יהדות איראן סולידריות כלל-יהודית ותקוות לעתיד טוב יותר. יתרה מזו, מדינת ישראל הייתה מעתה אלטרנטיבה מעשית לחיים בגולה, חיים שהתאפיינו לרוב בחוסר שוויון, בחוסר ביטחון ובשלל מצוקות חומריות ונפשיות.


הזרם של העלייה ההמונית מאיראן בעקבות הכרזת העצמאות התנהל בשני אופנים נפרדים, אך משלימים. הפן הראשון של עלייה המונית זו, שמנתה כ-30 אלף עולים בשנים 1953-1948, הוא הפן התנועתי והמאורגן. זרם זה נשען בעיקר על עלייה חלוצית ומאורגנת של בני נוער וצעירים משכילים חדורי אידיאלים ציוניים, לרוב בעלי גוון חילוני-סוציאליסטי. הפן השני וההמוני יותר של זרם העלייה התבטא בהגירתן של אלפי משפחות מתוך מרבית הקהילות היהודיות באיראן. באשר לפן החלוצי והתנועתי של העלייה מאיראן, הרי בשנות הארבעים של המאה העשרים נוצרו הקשרים הראשונים בין הקהילה היהודית באיראן (ובייחוד בני הקהילה בטהראן) לשליחיהם ולנציגיהם של גופים ציוניים והתיישבותיים בארץ ישראל. בין הגופים הציוניים הללו היו פעילים במיוחד שליחי "הסוכנות היהודית", שליחי "הקרן הקיימת לישראל", נציגי התנועה הקיבוצית (ובעיקר תנועת "הקיבוץ המאוחד"), נציגי הזרם הדתי ("הפועל המזרחי" ומזכירות הקיבוץ הדתי) וכן שליחי המוסד לעלייה ב' (זרוע של "ההגנה", שהוקמה ב-1938 וארגנה את ההעפלה לארץ ישראל). ריבוי השליחים באיראן מטעם הגופים והזרמים ההתיישבותיים למיניהם בשנות הארבעים והחמישים, גרם מדי פעם בפעם למחלוקות וליריבויות. ניגודי השקפות ואינטרסים שררו בייחוד בתוך הזרמים הקיבוציים מחד גיסא, ואף בינם ובין הזרמים הדתיים מאידך גיסא. מתוך שיתוף פעולה מסור עם בני נוער יהודי משכילים בטהראן, פעלו גופים אלו כדי להקנות להם את הלשון העברית ולהנחיל תודעה ואידיאלים ציוניים – ובמרכזם עלייה והתיישבות. תנועת "החלוץ", שהייתה התנועה המובילה מבין הגופים הציוניים הפעילים באיראן, הוקמה בראשית שנות הארבעים ובתוך זמן קצר הרחיבה את פעילותה מחוץ לעיר הבירה בקרב בני נוער מערי השדה[20] (ראו מנשרי, החלוץ, בקובץ זה). בעקבות הכרזת העצמאות הגיע מספרם של חברי תנועת "החלוץ" בטהראן ל-4,000 צעירים וצעירות, ומספר דומה של חברים השתתפו בפעולותיה של התנועה בערים אחרות.[21] ברוח מטרות התנועה ("לעבודה, להגנה, לקיבוץ ולהכשרה – חלוץ עֲלֵה!") עלו הגרעינים הראשונים של בני הנוער היהודי מאיראן, משנת 1949 והלאה.[22] גרעינים אלו, שגובשו במסגרות קבוצתיות מאורגנות, המשיכו להגיע ארצה בשנים הראשונות לקום המדינה ושמו פניהם בעיקר אל קיבוציה ואל משקיה של תנועת "הקיבוץ המאוחד". אף שמרבית חבריהם של גרעינים אלו עזבו בהדרגה את המשקים הקיבוציים ועברו להתיישב במושבים, ובעיקר בנקודות יישוב עירוניות, הרי ששנות ההכשרה והעשייה אצל תנועת "החלוץ" הטביעו בהם את ערכיה של הציונות העובדת. רבים מחברי הגרעינים הראשונים הללו תרמו (ועודם תורמים) לתחומים מגוּונים במדינת ישראל: חברה, חינוך, משק, תרבות, עסקים ואקדמיה.


נוסף על גרעיני העולים של "החלוץ" החלה משנת 1949 עלייה מאורגנת של מאות ילדים ובני נוער במסגרת פעילות מחלקת הנוער של "הסוכנות היהודית".[23] בשני העשורים הראשונים להקמת מדינת ישראל עלו בלי הוריהם מאות ילדים ובני נוער (בנים ובנות), שנקלטו וחונכו במסלולי החינוך החקלאיים, המקצועיים והעיוניים של עליית הנוער. מאות בוגרים אלו הפכו לחלק בלתי נפרד מן החברה הישראלית – החל בשירות בצה״ל (אחדים בדרגות קצונה ורבים בתפקידי נגדים ביחידות קרביות ומקצועיות) וכלה ברשת מגוּונת של מקצועות טכניים וחופשיים בחיים האזרחיים. מוסדות עליית הנוער קלטו, חינכו והכשירו אף עשרות ילדי עולים מאיראן, שהגיעו עם משפחותיהם, אך לא היה באפשרותם של ההורים להחזיקם ולחנכם בתנאים ששררו בארץ בשנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה הקודמת.[24] ילדים ובני נוער יוצאי איראן ממוסדות עליית הנוער היו לרוב קבוצה אנושית מוכשרת ובעלת כושר הסתגלות. וכך, בחוות דעת על בני נוער אלו, אנו קוראים בתכתובת פנימית של ראשי עליית הנוער מ-26 בינואר 1950: "בדרך כלל החומר האנושי של יוצאי ארץ זו [איראן] מבחינת כושרם החינוכי הוא – לפי ניסיוננו מכבר, וכן לפי עדות המדריכים המטפלים בנוער זה במקומות הקליטה עכשיו – חומר אנושי מצוין".[25]


*המשך הפרק בספר המלא*


[1] מאמר זה הוא גרסה מעודכנת למאמר שפורסם בקובץ "עדות – עדות לישראל", יצא לאור מטעם האגודה לטיפוח חברה ותרבות – מורשת יהודי תימן (נתניה: 2001).
[2] על רדיפות אלו במקורות פרסיים-יהודיים ראו למשל את הכרוניקות של באבאי בן לוטף, יליד המאה השבע-עשרה מהעיר כאשאן, ושל נכדו, באבאי בן פרהאד, ראשית המאה השמונה-עשרה, כתבי היד 917 ו-918 באוצר כתבי היד של מכון בן צבי, ירושלים. השוו Vera Basch Moreen, Iranian Jewry’s Hour of Peril and Heroism, A Study of Babai ibn Lutf’s Chronicle (1617-1662) (New York and Jerusalem: The American Academy for Jewish Research, 1987).
[3] על גורל יהודי תבריז ראו אמנון נצר, "הקהילה היהודית באיראן", בתוך: אמנון נצר (עורך), יהודי איראן (תל אביב: בית כורש, 1988), 8.
[4] על אנוסי משהד ראו בן ציון יהושע-רז, מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהד באיראן (ירושלים: מוסד ביאליק, 1992), 99–148. על מעמד יהודי איראן עד תחילת המאה העשרים ראו חיים י' כהן, היהודים בארצות המזרח התיכון בימינו (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ג), 56–60. ראו גם מאמרה של נסימי, בקובץ זה.
[5] על הפעילות הציונית באיראן ראו Hanina Mizrahi, “Zionism in Iran, and Relations with Israel”, Raphael Patai (ed.), Encyclopedia of Zionism and Israel (New York: Herzl Press, 1971), I, 548–549; עיינו גם נצר, יהודי איראן, 9–11.
[6] על השד"רים, מעשיהם ורשמיהם בפרס מימי הביניים עד ראשית העת החדשה, ראו אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ז). על רשמי מסע של שליח צפת, יחיאל פישל, אשר ביקר בקהילות יהודיות בערי איראן בשנת תר"ך (1860), ראו מסעות שליח צפת בארצות המזרח (ההדיר והוסיף מבוא אברהם יערי; ירושלים: תרשיש, 1942), 58–73.
[7] רפאל חיים הכהן, אבנים בחומה (ירושלים: דפוס רפאל חיים הכהן, 1970), 48–49.
[8] Mizrahi, I, 548; Amnon Netzer, “Iran, Zionism”, in G. Wigdor (ed.) New Encyclopedia of Zionism and Israel (London and Toronto: Herzl Press, 1994(, I, 662–663.
[9] ההסתדרות הציונית בפרס הוציאה בין היתר ביטאון שבועי, בפרסית-יהודית, בשם "הגאולה". הגליון הראשון של ביטאון זה הופיע ב-31 בדצמבר 1920; נצר, יהודי איראן, 10.
[10] משה סיקרון, העלייה לישראל 1948 עד 1953, תוספת סטטיסטית, מרכז פאלק למחקר כלכלי בישראל והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ירושלים, דצמבר 1957). השוו Mizrahi, I, 549–550.
[11] Amnon Netzer, “Iranian Jews in Israel”, in New Encyclopedia of Zionism and Israel, I, 663–664.
[12] Mizrahi, I, 550.
[13] Netzer, “Iranian Jews in Israel”, I, 664.
[14] Justin McCarthy, The Population of Palestine: Population History and Statistics of the Late Ottoman Period and the Mandate (Columbia University Press, 1990), 173-184, 193-214, 231-234.
[15] הד המזרח, 29 באפריל 1949, 11.
[16] שם.
[17] מתוך כ-1,000 יוצאי משהד בישראל ב-1946, התגוררו בירושלים כ-900 עולים והשאר באזור תל אביב: חיים שושני, "עולי משהד בירושלים", הד המזרח, 15 במרץ 1946, 14.
[18] דבורה הכהן, עולים בסערה, העלייה הגדולה וקליטתה בישראל, 1953-1948 (ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשנ"ד), 202.
[19] לתיאור מפורט של קשיים ומצוקות אלו ראו למשל: דו"ח תחת הכותרת "רשמי מסע בפרס", מאת אברהם יערי, שליח מטעם הסוכנות היהודית באיראן, מאי 1950, הארכיון הציוני המרכזי (להלן אצ"מ), תיק מס׳ S75-6051. כמו כן השוו למכתבו של דוד אומנסקי, מנכ"ל מחלקת עליית הנוער, אל משה קול, ראש מחלקת עליית הנוער, 8 באוגוסט 1953, אצ"מ, תיק מס' S75-6028.
[20] אברהם סעידי, תנועת "החלוץ" באיראן: תקומתה ונפילתה, 1963-1942 (תל אביב: ארגון הגג של יוצאי איראן, תשנ"ה), 48–74.
[21] נתן בן דוד [שהדי], "הפעילות הציונית והחלוצים באיראן בשנות הארבעים", בתוך: נצר, יהודי איראן, 91–97.
[22] הגרעין הראשון של תנועת "החלוץ", גרעין "דרור", אשר מנה ארבעים בחורים ובחורות מקרב חברים מרכזיים ופעילים בתנועה באיראן, נקלט בקיבוץ מעגן מיכאל ואחר כך בקיבוץ קדמה. על גרעין זה ועל גרעינים אחרים של חלוצי עלייה מאיראן ראו סעידי, 75–83; נתן בן דוד [שהדי], שם, 96–97. ראו גם להלן במאמרו של גבאי, קיבוצים ומושבים.
[23] על ראשית עלייתם של ילדים ובני נוער במסגרת עליית הנוער, ועל התאקלמותם בקיבוצים, משקים וחברות נוער, מרביתם חילוניים, ראו מכתבו של משה יערי אל מנחם אנגלרד, 13 פברואר 1950, אצ"מ, תיק מס' S75-6065.
[24] על חבלי קליטתם של ילדי עולים אלה במוסדות עליית הנוער ראו, למשל, מכתבו של דוד אומנסקי אל יוסף בניסן, מנהל מחלקת העלייה בטהראן, 14 באפריל 1954, אצ"מ, תיק מס' S75-6017. לתיאור חי ומפורט על חוויותיו של נער יוצא איראן במוסד "בן-שמן" בשנות השישים המוקדמות, ראו מנחם מיכלסון, משה קצב: ממעברות קסטינה – לקריית הממשלה (תל אביב: כרמל, תשנ"ב), 61–66.
[25] דו"ח מאת אברהם יערי אל משה קול, אצ"מ, תיק מס' S75-6065, 24 בינואר 1950.