“משהו מיוחד בכתיבה של הזז, שטובלת במושגי חז"ל, שכולה מלאה הרבולוציה של זמנו, שדמויות חגות בה ונפגשות ונפרדות ומופיעות ושוקעות חזרה בין השורות ומשוחחות ומתלבטות וקמות וחוזרות לישון ומתלבשות ובעת הצורך גם פושטות את הכותונת. וזה הרושם שנחרט לי מהקריאה; הזז אוהב את הדמויות שלו, וחי אותן, וכנראה גם ליקק את השפתיים בזמן שכתב להן. כי עלילה אין יותר מדי. היא איטית ולא מאד בהירה, ובאמת לא ברור תמיד מה קורה. וזה גם לא משנה במיוחד, כי כל מה שצריך לעשות זה לשהות במחיצת הדמויות החביבות הללו.”