הסתדרות "החלוץ" בצפון אמריקה הוקמה בשנת 1933 כדי לסייע לנוער יהודי להתכונן להגשמה ציונית, ופעלה עד שנת 1953. בסניפיה שברחבי ארצות-הברית וקנדה למדו הצעירים עברית, רכשו ידע על הארץ ועל תנועת ההתיישבות ועסקו בפעילות גופנית. במספר ערים הוקמו בתי מגורים שיתופיים. גולת הכותרת הייתה חוות ההכשרה, שהכשירו אלפי צעירים לחיי עבודה ושיתוף. חברי החלוץ מצפון אמריקה התיישבו בעשרות יישובים חקלאיים וערים בכל רחבי הארץ.
במשך רוב שנות קיומו היה ארגון החלוץ מפעל של ההסתדרות הכללית, ועם הזמן עבר לחסותה של הסוכנות היהודית. לעומת התמיכה שקיבל מהממסד הארץ-ישראלי, יהדות אמריקה ברובה הגדול הסתייגה מפעילותו, וגם הממסד הציוני באמריקה נטה לראות בו ילד בלתי רצוי.
חברי הארגון והשליחים הארץ-ישראליים נאבקו קשה כדי להגשים את חזונם בתנאים קשים. מבחינה פנימית, שררו בו יחסים מורכבים, שמקורם מאבקים על עמדות כוח ומשאבים, ויחסים אלו הכבידו לא במעט על פעילותו. למרות זאת הצליח הארגון להעלות ארצה אלפי חלוצים ולסייע בקליטתם. שליחיו וחבריו היו פעילים אף בענייני "ההגנה" בצפון אמריקה, ביניהם הכשרת טייסים, גיוס צוותי אניות המעפילים ורכש.
הספר מציג את נסיבות הקמת הארגון ומוסדותיו, המאמצים לבססו ולהרחיבו וחיי החלוצים בחוות ההכשרה. המחבר מתאר את המרכיבים השונים של הארגון, ודן ביחסי הגומלין בין הצעירים האמריקנים, שרובם היו חברי תנועות נוער ציוניות, ובין השליחים מארץ-ישראל. מקום מרכזי מוקדש לפועלם של השליחים האלה, שביניהם היו מטובי החברים בתנועת ההתיישבות העובדת, כפי שמעידים הישגיהם ביישוב ובמדינה.
ד"ר יהודה רימר הצטרף לתנועה הציונית ב-1946 לאחר שחרורו מצבא ארה"ב. הוא עלה ארצה בשנת 1949 כחבר גרעין "העולה", הזרוע החלוצית של תנועת הסטודנטים הציונים (איזפא). למד מדעי החברה במכללה העירונית של ניו יורק, ובעל תואר שני ושלישי בהיסטוריה מטעם אוניברסיטת תל אביב. היה שליח לתנועת "הבונים" באוסטרליה, ומילא תפקידים שונים בקיבוצו אורים, בתנועת "איחוד הבונים" העולמית, בתנועה הקיבוצית המאוחדת ובברית התנועה הקיבוצית. הקים וניהל את המדור לחקר תנועות הנוער ביד טבנקין – מרכז מחקרי, רעיוני ותיעודי של התנועה הקיבוצית, היה חוקר במסגרת זו ומרצה אורח באוניברסיטת בילפלד שבגרמניה.