אדם הולך ברחוב בבוקרו של יום חורפי. גוש גדול של קרח נופל מגג של בניין ונחבט בראשו. נשמע כמו קטע מסרט של צ'רלי צ'פלין, אבל במקרה של ג'יי ברמן, זה בכלל לא היה מצחיק. ג'יי, קורבנה של תאונה מצערת ומשונה כל-כך, לא קם על רגליו, יישר את כובעו והלך לדרכו בצעדים מגוחכים. ג'יי נכנס לתרדמת ולאחר שהרופאים בבית-החולים נואשים מהתקווה לריפויו, הוא מועבר למוסד שיקומי.
לייני, אשתו של ג'יי ואם בנותיהם שרה בת העשר ואיימי בת הארבע, לא מאמינה שזה קורה לה. לה ולג'יי היו חיים טובים כל-כך ביחד. הם היו אחד מאותם זוגות נשואים מעוררי קנאה שחיים כמו בקלישאה, באושר, זוג יונים. לייני יודעת מהם סיכויי ההתעוררות מתרדמת, סיכויים קלושים למדי, אבל היא לא מרימה ידיים.
יום-יום היא באה לבקר את ג'יי במוסד שבו הוא מאושפז יחד עם חבורה מוזרה של חולים בשלבים שונים של שיקום. היא לא מפסיקה לדבר אליו, ומביאה לו דברים מהבית. חולצה ישנה ואהובה; ציורים של הבנות; שקיות קטנות עם תבלינים; תפוחי-עץ אפויים. היא עושה הכל כדי להכניס לחדרו העגמומי במוסד השיקומי אווירה מוכרת. היא רואה כיצד האחיות והמטפלים במוסד עושים לבעלה מה שהם מכנים "טווח תנועה" – תרגול פסיבי של כל שריר ושריר בגופו חסר החיים – ולבה נשבר.
מנהלת המוסד מנסה לרפות את ידיה, אבל לייני לא מוותרת. היא ושכנתה אליס, שגם לה בעיות משלה, נצמדות זו לזו ומסייעות זו לזו לעבור כל יום ויום ולאזור כוחות לקראת היום החדש. הן מגלות עד כמה חברות אמיתית יכולה לעשות את כל ההבדל, להזיז הרים ממקומם אם נחוץ. ובמקרה של לייני, ג'יי ואליס, הבלתי-ייאמן אכן קורה.
אליזבת ברג כתבה רומן מרגש, סוחף, שאי-אפשר להניח אותו מהיד עד לסופו, ושבסופו כל מה שמתחשק הוא להתחיל לקרוא בו מחדש. ברג, שחיה עם בעלה ושתי בנותיה במסצ'וסטס שבארצות-הברית, פרסמה מאמרים רבים בכתבי-עת מכובדים כמו ליידיס הום ג'ורנל, רדבוק, הניו-יורק טיימס מגזין, פרנטס וניו וומן. שני ספריה הקודמים היו לרבי-מכר וזכו לביקורות מעולות בארצות הברית.