“ניסיתי לקרוא את המשפטים מההתחלה לסוף. ניסיתי לקרוא מהסוף להתחלה. ניסיתי לקרוא אקרוסתיכונים. כלום.
הספר הזה עשה לי רושם של אוסף משפטים אקראיים, לא קשורים, שרצו לעמוס קינן בראש.
מאוד הסתקרנתי לקרוא אותו, כי זה הספר הראשון שהוא כתב. ההגדרה של "אנטי-רומאן" לא הרתיעה אותי, וקיוויתי שהספר הזה יהיה יותר קוהרנטי משואה 2 - שגם היה הזוי בעליל.
לצערי, הספר הזה אפילו יותר הזוי משואה 2.
כל כך הזוי, שנאלצתי להפסיק באמצע. אני פשוט לא מוצא בזה טעם. אין שום התקדמות.
עשיתי אפילו את מה שאני אף פעם לא עושה - העברתי לעמודים בסוף - וראיתי. זה פשוט לא מתקדם לשום מקום.
עמוס קינן פשוט כתב. כתב וכתב וכתב. מה הוא כתב ? אין לי מושג.
מאוד מאכזב. א-ב-ל.
זה עמוס קינן. ויש לי הערכה אליו, שאת פשרה אני בעצמי לא מבין לחלוטין.
מומלץ רק למעריצי ההארד-קור. וגם סביר להניח שחלקם הגדול יתאכזב :)”
