"מעל לכול, יש בנובלה זו משום השראה קלאסית... בגלל המבנה הנקי והאלגנטי, הניתוק החמור, האיפוק והאוניברסליות. אינך אומר לעצמך, תוך כדי קריאה, 'ייתכן שהדברים קרו'; אתה אומר, 'הדברים קורים, קורים בצו בלתי-נמנע, בכל מקום שיש שם בני-אדם.'" (ניו יורק טיימס בוק רוויו)
אדון גייזר בן השבעים וארבע, גימלאי ואלמן, מתגורר לבדו על צלע הר בקאנטון טיצ'ינו שבשווייץ. הגשם שהחל לרדת בשבוע שעבר גועש לפני חלונותיו ואינו חדל. ואולם הצרה אינה במזג-האוויר הסגרירי...
אדגון גייזר אחוז פחד נורא. תרמילו מוכן בפרוזדור והוא מבקש להימלט, לברוח על נפשו מפני מה שנראה בעיניו כגזירת גורל קרבה ובאה.
חרדתו של אדון גייזר נרמזת בתחילה ומתבררת בהדרגה, מתוך המשפטים הקצרים המביעים את מחשבותיו המתרוצצות, ומתוך השילוב המופלא של הסיפור עם מובאות מתוך ספרים שונים, קטעים בענייני היסטוריה, גיאולוגיה, אסונות טבע, רעידות אדמה, שטפונות, והפתקים שאדון גייזר רושם בכתב-ידו ותולה על הקיר.
התפוררות מוחו של אדון גייזר, התנהגותו המתדרדרת אל טירוף למחצה, נעשים לחלק של מחזוריות הטבע, חלק של תהליך נחרץ ונצחי, שאין מיפלט ממנו.