“ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת.
הוא ספר מעולה, מבריק, מאוד, מאוד מאורה בספרות.
הזרימה של השפה מזכירה את ש"י עגנון. העצבות, הפקחות ונקודת ההשקפה מזכירים את י. ח ברנר. הנושאים מזכירים במקצת את "החיים כמשל" של פינחס שדה.
זו שירה שהיא פרוזה ופרוזה שהיא שירה.
שנה אחרי פתירתו של נפתלי יבין בשנת – 1973 יצא ספר סיפורים מאת: יהודה עמיחי בשם "ברוח הנוראה הזאת". לא אתפלא אם רוב השראתו של יהודה עמיחי באה לו מהספר הצנוע והמופלא הזה – "ילדות ממושכת וקיץ וחורף בעיר אחרת".
בכל אופן מדובר בסגנון יוצא מן הכלל, מאוד, מאוד ייחודי שאולי רק אדם אחד – נפתלי יבין, מסוגל להוציא מתחת לידיו.
למתעניינים אני מעתיק כלשונו, את מה שכתוב בגב הספר על היוצר הזה.
נפתלי יבין (1936 – 1972) במאי, מחזאי וסופר, היה אחד הכישרונות הבולטים של התיאטרון האבנגרדי באירופה.
בסיפוריו מתגלה יבין על עצבותו המתמדת: על יכולת האבסטראקטיזאציה האינטלקטואלית שלו, בעזרתה ניסה לשנות את הפחדים שרדפוהו, להפכם מוכרים, ספרותיים, מושגיים: על אהבת החיים העזה שלו: ועל ההומור המיוחד, הפקחות וחריפות הלשון המייחדים את כתיבתו.
סיפוריו האחרונים הם וידויים של אדם בודד שעולמו הולך וסוגר עליו, המנסה, בכוח הלשון, בה הוא עוד מאמין, לעצור את הקירות מנוע ולהעמידם מהדק.
געגועיו לארץ שאיננה עוד, סמל לשייכות אבודה, והמצוקה הגוברת של אדם מתייסר בעולם נוכרי ועוין, החרדה מן הארעי והחיפוש המתמיד אחר משהו שאולי יש בו אחיזה, מציינים סיפורים אלה של סופר בעל אהבה עזה ונכזבת למילים.
בברכת קריאה מהנה.
טוביה רז.”