סיפוריו של יאיר רחלי, שזהו לו ספר הפרוזה החמישי, הם סיפורים ריאליסטיים ובהם שזורים לעתים חוטים קסומים של פנטזיה שהדמיון טווה מהם מארג רבגוני מרתק.
העלילות שאובות מחומרי חייו הלא שגרתיים, חיים שהובילו אותו לעתים בערוצים נפתלים, סמויים מן העין.
תקופות צללים אלה, שבהן שירת כלוחם וכמפקד בשירות הזרועות המבצעיות של ארגוני המודיעין הישראלי בארץ ובחוץ לארץ, הטביעו בו את רישומן העז.
אך רחלי אינו מסתפק בכך.
כמי שהתוודע למונטן כאיש צעיר, לוחם במלחמת 1948 שבה נפצע בקרב ואף עוטר באות גיבור ישראל, הוא מחפש את הממד הפילוסופי של ההוויה האנושית, את זווית הראייה הנוספת, הנמצאת מעבר למוחשי.
הוא חי בעולם מוצלל ומנוכר שבו הכל יחסי המתנהל ומתנהג כתמנון רב-זרועות ופועל על פי חוקיות הפוכה לזו המוכרת לרוב בני האדם – אך מאמין שיצליח למצוא אפילו בו את הערכים האנושיים המוחלטים שעליהם כתבו מאש ומעולם הפילוסופים הגדולים:
אחווה חפה מאינטרסים, ידידות אמת, אמון מוחלט, אהבה שאינה תלויה בדבר.
את החיפושים האלה, המובילים אותו ואת הקוראים מתל אביב וגבעתיים לעובי הג'ונגלים של ברזיל ומן האמונה התמימה בטבע האדם להתפכחות ולהשלמה עם המציאות, הוא מתאר בפרוזה ריאליסטית פשוטה וכובשת לב המכבדת את הקורא ומנהלת דיאלוג ביקורתי אינטימי עם מישל דה מונטן – הפילוסופי ששינה את חייו דווקא משום שהטעה אותו...