“ביום חמישי היה כאן יום הולדת. עשרים ושתיים בנות עשר היו כאן בסלון וקשקשו ביניהן, כמו שילדות בנות עשר עושות. ואז אחת מהן מצאה את סדרת "מועדון הנסיכות", ואחרי חמש דקות היו כאן בסלון עשרים ושתיים בנות עשר, כל אחת עם ספר ביד, וכולן קוראות בהתלהבות רבה.
אני מניחה שעכשיו אני צריכה לספק הסבר איך זה שיש לי בבית עשרים ומשהו ספרים מסדרה ורודה עם נצנצים. ובכן הכל מתחיל בשיפוץ, ובמשרד, ובג' שעובד בצוות שלי. ובקצרה: יום אחד צצו הספרים האלה בספריה שבמשרד של ג'. התברר שהם משפצים בבית, ואשתו ביקשה שהוא יזרוק את הספרים מהבית. אז הוא הביא אותם למשרד כדי שאולי מישהו יראה וירצה. הבת הצעירה שלו, כשהיתה בכיתה ג', לא קראה שום ספר חוץ מ"מועדון הנסיכות", ולכן הם קנו לה את כל הסדרה - בכל שבוע שני ספרים חדשים. עכשיו היא בכיתה ו', וכבר קוראת ספרות מגוונת יותר. "אבל לך", כך אמר לי ג', "לא חשבתי להציע בכלל. את נראית לי הרבה יותר מדי חינוכית בשביל זה".
ובכן, זה נכון. אני אדם דידקטי, פדגוגי, וחינוכי עד מאוד. שוזרת ערכים השכם והערב, וכורכת כל דבר באידיאולוגיה. אבל כאשר שתי אידיאולוגיות פוגשות זו בזו, צריך לדעת להכריע. במקרה הזה מדובר על זרימה של קריאה. ובשביל שקריאה תהיה חוויה זורמת ומהנה, אין מנוס מקריאה של זבל רדוד.
הספרים עוסקים בקבוצת נסיכות. לא ברור, ואף אחד לא מסביר, איך יש בעולם כל כך הרבה משפחות מלוכה כדי לספק את מלאי הנסיכות, אבל זה כנראה גם לא ממש חשוב. הן ממילא לא גרות בבית, עם אבא שהוא מלך ואמא שהיא מלכה מה שאומר הורים בעלי קרייה מפותחת והרבה נסיעות. במקום זה הן חיות בתנאי פנימיה ב"אקדמיה של הארמון המלכותי להכשרת נסיכות מושלמות". לא ברור למה, אבל הן משוכנות בפנימיה בחדרים משותפים - שש נסיכות חולקות חדר. יש להן מורות, ופעילויות לימודיות וחברתיות, וכמעט אפס מפגשים עם אנשים ממין זכר. בעולם הנשי הזה יש המון שמלות, נזרים, וקישוטים אחרים. כמו כן יש הרבה מאוד קסם. כל ספר מוקדש לנסיכה אחרת, אבל הוא סובב סביב דמויות קבועות בין הספרים - מנהלת האקדמיה, המורות, הפיות המטפלות, והתאומות המרושעות טופז וטורקיז.
לזכות הסדרה ייאמר שהן חברות טובות. אם קורה ויש איזו דילמה או חיכוך בין החברות, הוא מגיע אל פתרונו הטוב במהלך הספר, ומזכה את הילדות המעורבות בנקודות כתר נכספות. מלבד, כמובן, התאומות המרושעות. הן תמיד באות על עונשן.
לחובת הסדרה ייאמר, מלבד כל ההערות הציניות לעיל, שהיא כולה הולכת בקו אחד. לא תמצאו למשל, ילדה שאינה מעוניינת בשמלה. במהלך חיי היומיום הן לובשות מכנסיים פרקטיים מפעם לפעם, אבל מספר לספר גברו געגועי לאיזו ג'ורג' דעתנית, שתגיד ששמלות זה מחוץ לתחום. כמו כן לא נמצאה ילדה שאוהבת ללמוד. ולמרות שיש התיחסות ליצירות ועבודת יד, הרי שאת העבודה המלאה והמייגעת עושה הקסם, כך שהנסיכות לא באמת צריכות לטרוח.
הסיפורים חוזרים על עצמם, אבל זה כנראה מה שילדות בגיל המדובר (7-10) אוהבות לקרוא. והרי גם מבוגרים לא נמנעים מספרי-מתכונת. הם מודפסים בגופן גדול מאוד, עם מילים מודגשות ומקושטות מפעם לפעם. התוצאה גם אסטטית, וגם מכילה מעט מילים בעמוד, וכך ספר ובו שבעים או שמונים עמודים נקרא בקלות ובמהירות, וזו הרי המטרה העיקרית של הסדרה. לא זבל גמור, לא איכות עילית. מתאים לציפיות. אני יודעת שיהיה מי שיגיד, ובעיקר תהיה מי שתגיד, שהספר מלא בהבניות חברתיות, ושהוא לוקח את הקוראות בו למחוזות שאינם רצוים מבחינת תפיסת השיוויון והפמיניזם. אז תגיד. ותמצא לבת שלה ספרים מסוג אחר. אני לא חושבת ככה. אבל באופן כללי בויכוח הנצחי של המולד מול הנרכש אני נותנת משקל חשוב לתכונות המולדות.
נסיכת הבית קראה בשמחה את כל עשרים ומשהו הספרים. אחיותיה קראו גם הן, כי זה החינוך כאן: "לא יניח אדם דבר דפוס מידיו מבלי שקרא אותו", וסיפקו את הניתוח הציני שהבאתי כאן. לזכותה של הנסיכה ייאמר שהיא לקחה את ההתבדחויות ברוח טובה. ועברה לספר הבא.”
