“מרד גיטו וארשה היה בעצם הקרב האחרון של יהדות פולין המושמדת והיזדמנות אחרונה להוכיח לעולם שהיהודים אינם הולכים לשחיטה ככבשים שהולכות לשחיטה, בלי להתנגד , בשקט וללא מרי.
כבר נכתבו עשרות ספרים על אפיזודה הזאת של השואה , רובם מנקודת מבטם של אנשי איל- הארגון היהודי הלוחם, שהיה אירגון שאסף אליו את כל קבוצות השמאל היהודי- ציונים ושלא ציונים, כולל לוחמים של המפלגה הקומוניסטית, האירגון הלוחם השני , אצי שהיה ארגון שכלל את מפלגות הימין מביתר ועד ארגון החיילים היהודיים של פולניה, בוגרי השלב הראשון של מלחמת פולין-גרמניה הנאצית.
היו גם הבדלים בגישת המחברים בנוגע לצדדים שונים של היחסים בין היהודים לפולנים כאשר ארגון אצי זכה לעזרה יחסית של הארמיה קריובה, צבא השחרור הלאומי שהיה קרוב ללונדון ונציגיו אף ישבו בה ואיל שקיבלו תמיכה וחיבוק של הצבא לשחרור המולדת שהיה קשור למוסקבה והיו בו חברים קומוניסטים בעיקר. האירגון האחרון ניסה לעזור למורדים גם בעזרה פיזית על ידי הספקת אמצעי לחימה ומזון, למרות שהיו דלים . מספרם של הלוחמים היה קטן יחסית לגודל האוכלוסיה שהסתתרה בגיטו , שכללה בין 50-70 אלף יהודים , רובם שרידי האקציות הגירוש למחנות ההשמדה.
בראש אירגון האיל עמד מרדכי אנילביץ׳ איש השומר הצעיר, ובראש הארגון הימיני אצי עמד פוול פרנקל.
לא אכנס למהלכי הקרבות , היות והם נערכו בעיקר בארבעת ימיו הראשונים של המרד מה18/4/43 ועד ל 22/4/43, אבל לאחר שהמפקד הגרמני יורגן שטרופ לקח את הפיקוד הוא החליט לשנות את הטקטיקה ולשרוף ולפוצץ בניין אחר בניין וכך לחסל את ההיתנגדות. גם ההתנגדות היהודית נאלצה לשנות כיוון והפכה להיות פחות מאורגנת ויותר של חוליות קטנות של לוחמים שפרצו מהבונקרים בכל פעם שחוליות נאציות חלפו לידם. בשל מחסור בנשק ובאימון צבאי תוצאות הקרבות האלה המסתיימו לרוב בהריגת הלוחמים היהודים וגירוש האזרחים הבלתי לוחמים למחנות ההשמדה.
בסיפרם זה מעלים איתמר לוין ושלומית לן תאוריה אחרת של מהות המרד. בעיניהם החלק הקרבי שבו נלחמו אנשי הגיטו בגרמנים ובעוזריהם היו חלק קטן ויחסית לא חשוב לעומת ההיתנגדות לגרמנים על כל צורותיה : התנגדות לגירוש, התנגדות להאסף ולבצע את פקודות הגרמנים, התנגדות לאיסורים למיניהם ביניהם לעבור לחלק הארי של וארשה, הברחת מוצרים לגיטו ומסחר במזון ובנשק ובכל מה שנאסר.
ההיתנגדות בלחימה פעילה לא נגמרה לאחר ארבעת הימים הראשונים אלא בכל הזדמנות שניתן היה להכות בנאצים לא החמיצו הלוחמים את ההיזדמנות לעשות זאת.
חשוב להצביע על כך שהמחברים לא נכנסים לויכוחים פוליטיים ומנסים עד כמה שניתן לשמור על קו ניטרלי תוך סינון ואימות הפרטים . כאלה שנאמרו ללא הסמכה או שהדבר נאמר במפורש או שהושמט ולא נכנס לספר. לדוגמה, אמירות על כניסת לוחמים פולניים מארמיה קריובה ובלחימתם לציד היהודים , הוזכר אבל תוך הדגשת העובדה שאין לכך הוכחות מוצקות. לעומת זאת המחברים מספרים על שלוש ניסיונות של לוחמי הארמיה לגרום לפרצות בחומת הגיטו על מנת לאפשר בריחת לוחמים יהודים מתוך הגיטו לחלק הארי ולהברחתם אל מחוץ לעיר ולצרופם לפרטיזנים ביערות.
חשוב לציין שבשלב שבו הגרמנים הצליחו להשמיד יותר ויותר חלקים מהגיטו ותפסו את עיקר הלוחמים והאזרחים ושלחו אותם להשמדה, החליטו מפקדי האירגונים אנילביץ ופרנקל לשלוח חוליות ולפרוץ אל מחוץ לגיטו תוך מעבר בתעלות הביוב של הגיטו, ובעזרת המחתרת הפולנית להוציא אותם אל מחוץ לעיר. בכמה מקרים עלה הדבר וקבוצות קטנות של לוחמים הצליחו לצאת את העיר ולהגיע ליערות, ובמקרים אחרים נתפסו הקבוצות וחוסלו לאחר קרב קשה מחוץ לחומות הגיטו ובחלק הארי של וארשה.יש לציין שבהרבה מקרים ובבקרה של קבוצת אצי , הוסגרו הלוחמים על ידי מלשינים פולנים.
חשוב גם לתאר את תופעת ההלשנות של יהודים שנתפסו בידי הגרמנים ובהבטחות שווא מסרו על מקומם של בונקרים ומקומות מיסתור של אחיהם בגיטו ואשר בלי עזרתם הפעילה מלאכתם של הנאצים היתה קשה בהרבה והמרד יכול היה להמשך זמן רב אף יותר . גם לאחר שרוב הבונקרים נמצאו ופוצצו נשארו מספר מקומות שלא נחשפו למרות מאמצי הנאצים ואלה שרדו את המרד ועד חודשיים אחריו.

אין ספק שפרק זה בתקופה השחורה בתולדות העם היהודי היה פרק של גבורה ועמידה על הכבוד היהודי. ההחלטה שלא ללכת כצאן למוות ולהלחם על הכבוד העצמי בכל האמצעים עורר את כבוד היהודים בעיני הגויים, והעמיד את שאלת כבודם ואנושיותם של הגויים ויחסם לשכניהם היהודים.
ספר מעולה וכתוב בצורה ברורה ומרגשת , תאור של המאורעות בדיוק הרב ביותר וצמוד כמה שיותר למאורעות שקרו תוך הסרת שכבות של חוסר דיוק וסרוס האמת.
מומלץ ביותר.
טוביה”