“כשהתחלתי לקרוא אותו חשבתי שיקח לי שעה מקסימום שעתיים כדי לסיים, אבל הספר הלא פשוט הזה פשוט דורש יותר זמן ומחשבה. אני חושבת שהוא אינטימי מאוד, אולי מדי, כמו סיפור עצמי שהיה חייב להיות מסופר כחלק מתהליך תרפויטי של שחרור. זה ספר חשוף מאוד שמעיד על חיי המשפחה מתוכם בצורה כנה וישירה וסובייקטיבית מאוד. במידה רבה אני חושבת שזה ספר ישראלי מאוד, שמספר סיפור קרוב ודומה למה שנחווה במשפחות רבות בארץ, וזה חלק ממה שאני אוהבת בקריאת ספרות מקומית, את הפינות והמקומות בהם ההזדהות עם הסיפור יכולה לקבל את הנופך האישי שלי, במשהו תלוי תרבות מקומית מאוד, החוף השקט הוא כאן מעבר לחצי הר ורחוב מוריה הוא במרחק כרמלית קצרה ואני יכולה גם ללכת עם המספרת בדרך הזו אל הסיפור האישי שלה.
זה סיפור עצוב בסופו של דבר, אני חושבת שהוא עשוי טוב אבל שהוא גם מלא באינטריגות פנימיות או שפה פנימית שמבהירה שהדיבור של המספרת הוא אל עצמה פנימה, ואותי זה הרחיק ולכן הקשה על המלצה בלב שלם.
"קומוניזם הופך לקפיטליזם, דמוקרטיה לדיקטטורה, ציונות לגזענות, ומפלגת שינוי מצביעה נגד נישואים אזרחיים. דור אחר דור אנשים נותרים פעורי פה, הלסת נשמטת לעבר הרצפה כשרואים את הקריסה של המערכת שהייתה עבורם התגלמות הצדק היחיד והמוחלט. האגרוף האדום של המהפכה הבולשוויקית הפך לפלייר הזמנה למסיבה באומן 17, אבל פרק מספר 4,598 של "צעירים חסרי מנוח" משודר גם היום בשעה 19:00, ושידור חוזר מחר ב- 10:00." (עמ' 193)”