“יהיו בוודאי כאלה שיגידו שספרי שואה וספרי מתח הן שתי סוגות שאינן משתלבות, שני קווים מקבילים שלא אמורים להיפגש... ואולי הם צודקים.
מצד שני, 'כסף = מניע לרצח' זאת נוסחה שכיחה בספרות מתח וכאשר מדובר במיליוני דולרים של יהודים בבנקים בשוויץ, הנוסחה משכפלת את עצמה ל- 'הרבה כסף = מניע לסדרת רציחות'.

ועדיין, על אף המניע המקובל, אני מניחה שלא כל סופר ירצה להתעסק עם שילוב כזה רגיש ושנוי במחלוקת ולכן לא הופתעתי שמדובר ב"אחת מסופרי המתח הפופולריים בארצות הברית" כהגדרת התקציר (למרות שמתוך עשרות ספרים שכתבה, זה הספר היחיד שתורגם לעברית) כשהיא עצמה גם בת לניצולי שואה.
אביה הוא "לבו ונשמתו של ספר זה" כדבריה, והדמות הראשית - קשיש ניצול שואה שנמצא מת במגרש גולף במרכז לוס-אנג'לס - מבוססת ברובה עליו. קריץ' אסירת תודה על האומץ שהיה לאביה לשתף את המשפחה בכאב סבלותיו מתקופת המלחמה ובנס הישרדותו וכחוט מקשר לניצחון החיים, מקדישה את הספר לנכדה – "אושר צרוף" - ג'ייקוב זכרי קריץ'.

משטרת לוס-אנג'לס מערב מתמודדת עם מציאות יומיומית אלימה ושרירותית: ירי בילד בן 10 שאביו ניסה לעקוף רכב בכביש וגרם לחמת זעם רצחנית, רצח של תינוק על-ידי אמו מיד לאחר הלידה בשירותי קניון הומה אדם, חטיפת קשישים מתוך בתי אבות מתוך תאוות בצע.
תיקי רצח לא מפוענחים מצטברים ולכן התיק החדש, של קשיש ערירי בן 84, נורמן (נחום) פומרנץ, שעל פניו נראה שמת מהתקף לב, אמור להיסגר במהירות וללא תהיות. אלא שלג'סיקה דרייק יש ספקות בעניין ובזכות עבודת נמלים מייגעת ומתישה (לא רק אותה, גם את הקורא...) היא מצליחה להוכיח שהקשיש נרצח ותוך כדי חושפת מזימה הרת אסון ומנסה לבלום אותה ממש בגופה.

החוקרת מצטיירת בתחילה כאישה שברירית ולא סמכותית, היא מתנהלת בהססנות שלא אופיינית ל- 15 שנות וותק אך ככל שהחקירה מתקדמת וחששותיה קורמות עור וגידים, הביטחון שלה עולה והיא מפגינה יותר נחישות – מה שמקדם אותה לקראת הסוף לסיום משביע רצון אם כי לא הדוק וחד-משמעי.

ברקע נחשף סיפור חייה של ג'סיקה שגילתה ממש לאחרונה שהיא בעצם יהודייה ובת לניצולת שואה. אחותה הצעירה מנצלת אותה רגשית מאז היו ילדות קטנות, בניסיון להתחמק ממזגה הסוער וההפכפך של האם - אישה מרירה ואבודה שהסתירה את עברה שנים רבות מדי וגם כשהחליטה להתוודות, עדיין מרגישה חצויה בעניין, לא ששה לחלוק את סיפור חייה וחוסכת בפרטים ("אין שום דבר רומנטי בלהיות יהודייה, ג'סי"). הגילוי החדש הזה לא מעלים את טראומות הילדות אך הוא עוזר להבין את הכעס והאומללות שעמדו מאחורי התעללות מילולית וגופנית של האם וסולל את הדרך לסליחה.

הספר נכתב בשנת 1999, בעידן של חקירות באמצעות דפי זהב ומזכירות אלקטרוניות, וכבר אז יצירת קשרים רגשיים עם נחקרים לא זכתה לעידוד אבל אין ספק שרק בזכות מעורבותה הרגשית העמוקה של החוקרת והרקע האישי שלה ניצלו חייהם של עשרות קשישים אשר בלעדיה היו הופכים לתיקים מאובקים של מוות "טבעי" ומיותר אחרי ששרדו את זוועות השואה וחיו בנוחות יחסית בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

קריץ' משלבת בתוך העלילה את סיפור הישרדותו הלא ייאמן של אביה, באמצעות קטעי סרטים מוקלטים של נורמן פומרנץ, וגם דרמה משפחתית מורכבת, ותוהה עד כמה הזהות שלנו היא מה שאנחנו. הכתיבה של קריץ' לא מופתית והמתח לא רווי אדרנלין, תהליכי העבודה של החוקרת מייגעים כנראה מתוך כוונה תחילה, כאילו להדגיש עד כמה מתבקש היה להתייאש, ועם כל זה – הספר הזה טוב כמו שהשלם גדול יותר מסך חלקיו וההבנה הזאת התגבשה אצלי רק אחרי שסיימתי לקרוא את השורה האחרונה בדף האחרון שלו.”