“לפני ימים מספר קראתי פה ביקורת של 'הבלגית המעופפת' על מקס ומוריץ, ספר הילדים המפורסם שכתב ואייר וילהלם בוש. הביקורת לקחה אותי פתאום למחוז ילדותי וגרמה לי חשק רב לקרוא את הספר בפעם המי יודע כמה...
הדבר המעניין היה הגרסה עליה היא כתבה. מי מכם שלא יודע, בתרגומים העיבריים לספר השמיטו את הסוף המקורי שמסיים את חייהם של זוג הלצים במטחנה ונתינת בשרם כמזון לאווזים (איורים נהדרים דרך אגב), כולם מלבד אחד, בו ניתקלתי לראשונה בחיי לפני מספר ימים. חיפשתי בספריה העירונית עותק של מקס ומוריץ והופתעתי לטובה מכך שיש מספר תרגומים ובניהם עותק אחד של הנוסח עם הסוף המקורי (מדובר בזה של אוריאל אופק בהוצאת זמורה ביתן) ואם לא מספיק בכך, בהמשך המדף, כדובדבן על עוגת קצפת ספר נוסף מאת וילהלם בוש בשם 'פיפס הקוף'. לא הכרתי את הספר ולא הייתי מודע שיש עוד ספרים פרי עיטו של בוש בעברית. את הסגנון הכתיבתי, הרעיוני והאיורי אפשר לזהות מיד. זה ללא ספק בוש. הנבזיות והאלימות באים בדגש לידי ביטוי גם פה (סצינת גזירת אוזן וצריבת האזור הגדום, שפיכת פודינג רותח על הראש מצויים בדשפע בתוספת איורים).
הפגם הגדול ביותר בספר הוא צביעתם של איוריו המקוריים של בוש. במקור האיורים בספר זה הם בשחור לבן אולם משום מה החליטו לתת להם נופח חדיש יותר ונתנו למירה ווינשטיין לצבוע אותם. עבודה אומללה ביותר, חובבנית באופן מביש ולא מקצועית בעליל. נראה שהצביעה נעשתה עם פלאש ללא כל הבנה של הסגנון הציורי. נראה עלוב וגרוע ופוגם מאוד בהנאה.
מלבד זאת הספר נחמד. זה לא 'מקס ומוריץ', אפילו לא מתקרב, ובכל זאת מי שגדל ומכיר את הסיפור על זוג הפרחחים ימצא הנאה במציאת ספר נדיר ולא מוכר של אמן דגול אשר לא מייצג את פסגת יצירתו.”