“אומרים שזה ספר מצחיק, "פרסה". יש סרט כבר והוא אמנם כזה. אבל הספר עצמו נוקט נימה רצינית לדעתי. מצאתי מעט מאד מן המצחיק, והרבה מאד מן המדכדך. בפעם הראשונה שניגשתי לספר, לפני כעשר שנים, כלל לא יכולתי לסיימו. הפעם, לאור אירועי ה-7 באוקטובר, אני יותר רגיל לחשוב על תסריטים קודרים, לכן הצלחתי לקרוא עד הסוף. אבל פעם שלישית לא תהיה ועוד היום אני מחזיר אותו לספריית הרחוב כדי שלא אסתכל עליו יותר.

זה היה יכול להיות עוד יותר מדכדך, אילולא היה טיפה בלתי סביר. מדינת ישראל של הספר היא, על פני השטח, המדינה בת ימינו. אבל היא מדינה של פריירים. מכריכת הספר אתם כבר יודעים את הקטע שמשחק כדורגל יקבע מי נשאר בארץ ומי יוצא לגלות. רק שזה לא מדוייק, כי על פי ההסכם מי שיוצא לגלות במקרה של נצחון יהודי אלה רק ערביי עיו"ש; ערביי מדינת ישראל נשארים פה! איזה מן עסק זה? אם הערבים מהמרים רק על עיו"ש, אז הוגן שאנחנו גם נהמר רק על עיו"ש היינו פינוי ערביי עיו"ש מול פינוי המתנחלים.

ראש הפריירים הוא ראש הממשלה (ששמו לא מוזכר אגב). הוא מבטיח שההסכם מסמן קץ לעידן המלחמות, קץ אפילו לצורך בצבא. נו באמת!? הרי הפלסטינים לא נעלמים ואפילו לא עוברים לאוסטרליה, אלא למדינה שתוקם בתוך ערב הסעודית. כמה זמן יעבור עד שהם ינדדו טיפה מערבה ויקימו לאורך נהר הירדן את מה שהקים חזבאללה בדרום לבנון?

הסתייגויות אלה, נדמה לי, די מובנות מאליהן. ועכשיו אוסיף עוד אחת משלי: כל מי שמסכים להימור צריך לקחת בחשבון שבעצם העובדה שהצד השני מוכן לקבל את ההימור יש מידע. מידע שאסור להתעלם ממנו. והוא, שאותו צד גם מצפה לנצח, לכן אם אתה בטוח שבהימור הזה אתה לא תפסיד (כמו שבספר סבורים היהודים כשהם מאשרים את ההסכם במשאל עם), אז תחשוב שנית!

מוזר הדבר שבעוד הספר מתאר, די באריכות, את הוויכוחים בעד ונגד ההסכם, לא עולה אף אחד מהטיעונים דעיל. מה כן עולה לדיון? את ההשגה הרצינית היחידה מעלים גורמים מהשמאל, והוא שבמקום "להתגרש" עדיף שנמצא, אנחנו והערבים, דרך לחיות בשלום במולדתינו המשותפת. הרי טרנספר הוא טרנספר, אפילו כתוצאה ממשחק.

הטיעונים האחרים ממש לא רציניים. המפלגות הדתיות מוטרדות מזה שגורל העם ייקבע על ידי כדורגלנים מחללי שבת סידרתיים. ומהצד הנגדי של הפה, מוזכרת פמיניסטית אחת שמפריע לה להפקיד את גורל העם בידי (או ליתר דיוק ברגלי) גברים בלבד.

אמרתי שהספר דכדך אותי. ואולי עכשיו אתם שואלים את עצמכם, כמה אפשר להידכדך מסיפור מושתת על ערימה כזאת של אי-סבירויות? והתשובה היא, שהצד המדכדך הוא שיש כאן משהו הגובל על האמין והמציאותי. הרי כבר קרה שחלק גדול מאיתנו (אם לא רובינו) הלך שולל אחרי חלום של קץ המלחמות. גרוע מזה, נדמה לי שלא מעטים היו דווקא מברכים על גלות כזאת שבספר עתידה לעם ישראל (במקרה של תבוסה במשחק הכדורגל): הקמת מדינה ("ישראל החדשה") בתוך גבולות ארה"ב. זה אמור להיות במקום נידח, דרום-מזרח אורגון. אבל קל להבין מה תהיה התוצאה: ההיטקיסטים ושאר "ישראל הראשונה" ינדדו מהר למקומות יותר סימפטים, ויישארו מאחור כאלה שתמיד אכלסו את ערי הפריפריה.

אז זה ספר מדכדך, אפילו מזעזע. אבל הוא בכלל לא ספר גרוע, כך שאני איכשהו ממליץ עליו.”

“אחד מספרי הסאטירה הטובים ביותר שקראתי!
ניתוח מצחיק ואמיתי של החברה הישראלית, של ההתנהלות של ההנהגה שלנו ברגעי משבר, של ניפוץ וסיום החזון הציוני אחת ולתמיד.
אין רגע בספר שלא מעלה חיוך ומעורר מחשבה: אולי בעצם האפשרות שהספר מציע לא נוראית כל כך.

תקציר:
לאחר דיונים עמוקים, החליטו יחדיו, ממשלת ישראל וממשלת הרשות הפלסטינית, כי אין באמת אפשרות ששני העמים האלה יחלקו את השטח והם קבעו שיש להכריע איזה מהעמים נשאר ואיזה עוזב. איך מחליטים? על ידי משחק כדורגל. 90 דקות שייקבעו אחת ולתמיד האם זאת פלסטינה או ישראל. הספר סוקר את כל האירועים שמתרחשים בישראל ובראשות הפלסטינית מרגע ההחלטה ועד למשחק עצמו.

מומלץ בחום!”