ספר זה בודק את עיצוב העיר המודרנית בשירת שארל בודלר בספרו ‘פרחי הרע’ (Les Fleurs du Mal, 1857) ושל נתן אלתרמן בספרו ‘כוכבים בחוץ’, 1938.
פריס שירתה את מטרותיו הפואטיות של בודלר, והייתה בידיו כחומר ביד היוצר. משום כך נוכחותה המסיבית בשירים מטעה.
זוהי ‘נוכחות נעדרת’; פריס של ‘פרחי הרע’ אינה נמצאת בשום מקום זולת בשירים.
זוהי מטפורה לכרך המודרני בכל זמן ובכל מקום. הכרך המודרני, המופיע ב’פרחי הרע’, הנו רדוקציה של המיתוס האוּרבני העתיק.
מנגד, שימשה תל אביב לאלתרמן מרכז רוחני ותרבותי לעם היהודי ועולם כולו; זו הייתה ‘העיר העברית הראשונה’, שלא כמו פריס, קמה מתוך ה’אַיִן’, על חולות הים.
עיר חסרת היסטוריה וקדושה, ש”מבלי שאול […] היא פרצה אל דברי הימים”.
הספר מבקש להראות כי ‘כוכבים בחוץ’ היה ניסיונו הראשון של אלתרמן ליצור מיתוס עבור האתוס הלאומי.
תל אביב לאלתרמן הייתה בבואה למהפכה הציונית וליישוב העברי בארץ ישראל.
בתוך כך מתמודד המחקר עם הדיכוטומיה בין אלתרמן המשורר ה’לירי’ של ‘כוכבים בחוץ’, ואלתרמן המשורר ה’פוליטי’ של ‘עיר היונה’. מתברר כי אותן אמיתות ציבוריות, המופיעות בגלוי בשירי ‘עיר היונה’, מופיעות כבר בסמוי בשירי ‘כוכבים בחוץ’.