מסה על מוצא הלשונות (1781), מאת ז'אן ז'אק רוסו, אשר רואה אור לראשונה בעברית, מצרף מגמות יסוד של רעיונות של "המאה ה-18 הגדולה" מתחומי תיאוריות הלשון והחשיבה על המוזיקה, תוך כדי כך שהוא בא עם חלקן בפולמוס חריף. גם אם נראה לכאורה שרבה הקינה בו על עידנים שנגוזו וגני-עדן שנעלמו, הרי חציו מופנים קדימה יותר מאשר לאחור, בעיקר לעבר הסוגיה: האם וכיצד ניתן לרפא תחלואים קיימים ולעודד את יצירתם של משאבים סמויים לשם כינון חברה נאורה, מוסרית וחיונית יותר? דומה שרוסו, יותר מרעיו ה"פילוסופים" הנאורים, היה ער – אם לא חרד ממש – לסכנת "שובם של הברבארים", משמע לרעיעות הנכסים התרבותיים של הציוויליזציה ולאפשרות שמה שנראה כשכלולה (כגון לשונות לוגיות הבנויות כהלכה) מהווה, ואף מעודד, את קלקולה. שלושה צירי מחשבה מרכזיים המניעים את מהלך הדיון מקשרים אותו עם אופני מחשבה והתבוננות של ימינו אנו: הציר האחד הוא קוגניטיבי-לשוני ועיקרו בירור היחס שבין הפיגורטיבי למילולי; הציר השני – אפיסטמולוגי, ועיסוקו במתח שבין הטבעי- האוניברסלי לבין התרבותי-המקומי; ואילו השלישי עיקרו אתי והשתמעויותיו פוליטיות, והוא סב סביב הברירה שבין נרקיס לבין אקו – בין מורשת ההשתקפות לבין אידיאת ההדהוד, כמו גם סביב הניגוד שבין אמנות בשירות המשטר לבין האמנות שהיא בת-חורין להיענות לקולות אחרים. אין זה פלא אפוא שהוגים בשלהי המאה ה-20 (ז'אק דרידה, פול דה מאן ואחרים) מצאו במסה זו "מוצא" הולם לדיון מחודש בסוגיות יתרון הדיבור על פני הכתב ומעמדה של המטפורה. אולם בעוד שההיבטים ההיסטוריים של הדיון בסוגיות הלשוניות מתאפיינים בגוון ספקולטיבי מובהק, הרי החלק המוזיקלי שלו מתעד התפתחות סגנונית-תיאורטית בת-זמנו של רוסו, שלעיצובה והבהרתה היה שותף ועֵד. גלגולי ויכוחיו המרים עם המלחין והתיאורטיקן הצרפתי ז'אן פיליפ ראמו במהלך שנות דור מגיעים במסה זו לידי גיבוש רעיוני נהיר. ואכן, השפעה ניכרת נודעה למסה זו בעיצובה של האסתטיקה של המוזיקה בד