“עבורי ניטשה ודבריו הם מאגר בלתי נדלה של תובנות, ציטוטים, שיפוטים וקריאות לפעולה. דבריו לפעמים משרים עליי חוזק ולפעמים מעין מלנכוליה, בעיקר כשהוא תוקף את המוסר הנוצרי, הפילוסופים שבאו לאחר סוקרטס (וסוקרטס עצמו) והמין הנשי, אבל ככה זה עם ניטשה וצריך לשחות בים כשבאים לקרוא אודותיו או אחד מספריו: הוא היה אדם סובל בעל פנים וצדדים רבים.

הספרון הקצרצר והקטן הזה מהווה צעדי תינוק לעבר משנתו של האיש ורעיונותיו, הוא מתומצת וכתוב היטב ומעניק הסברים לרעיונותיו המרכזיים של האיש ודורש חשיבה. הספרון לא מושלם ומהווה רק אחד מתוך מאות אם לא אלפי ספרים ועבודות שפורסמו אודות האיש ועבודתו, לא מיותר לציין שהתרגום של אריה בובר קלע למטרה. קטע מעניין מהספר:

''הפילוסופים המערביים שיטו בעצמם בהאמינם באפשרות של סוגי ידע מוחלטים וחובקי־כול, והולידו פנטזיות אסקפיסטיות בדבר עולמות טרנס־צנדנטיים. את המסורת הפילוסופית הזאת היה ניטשה נחוש בדעתו לחסל.'' (עמוד 16)

ולסיכום: זהו ספרון שלא אכזיב. אך עליי להוסיף נספח קטן: מהרושם שצברתי עד כה אודות האיש ומהמעט שאני יודע אודותיו, הוא היה אריסטוקרט נלהב, ולבינתיים אני רואה בניסיונות האינטלקטואלים של השמאל לאמץ את האיש והאיש עצמו לשורותיהם כטעות גדולה. יכול להיות שאני טועה ויכול להיות שלא, מה שבטוח הוא שהוא היה מבקר חריף של המוסר והנצרות, מומלץ למי שיש עניין בניטשה והרעיונות שלו.”